כמה מילים כבר בוזבזו בניסיון לתאר אדם בודד אחד בעיר זרה.ואין
זה משנה אם זו ניו יורק, בומביי, פאריס, יוהנסבורג, תל אביב גם
לא כל עיר אחרת. ואין זה משנה אם גדולה או קטנה היא ומה מזג
האויר בה והלכות בני האדם.ואין זה משנה אם מלוכלכת או נקייה אם
חמה או מנוכרת אין זה מעניין מה קצבה ,שפתה וחוקותיה, מתי
זורחת בה השמש ומתי שוקעת.
ואין זה משנה אם זרה היא באמת לאיש ההוא או שמא מוכרת לו ככף
היד ורק זרה לנפש. ואין זה משנה כלל ועיקר אם נקלע שם במקרה או
בכוונה תחילה הגיע. אם נכפתה עליו זרותו או שמא מרצונו הוא
זר.
כמה מילים נשפכו בכדי לתאר את האדם הבודד בעיר הזרה הזו.את
אהבותיו ושנאותיו ,את תאוותיו דחפיו ויצריו , את חלומותיו
ובלהותיו ,שגיונותיו ומכאוביו, מחשבותיו ,הזיותיו ,עוונותיו
וחסדיו, נחמותיו .געגועיו.
כמה מילים. רק בכדי לנסות ולתאר את מצבו ומצבי רוחו את תפיסתו
והגיונו, את תקוותיו ויאושו.את הפסדיו ורווחיו את כל מה שכבר
ניסה ושפחד. כל מה שבנה ושהרס.את כל מה שראו עיניו באור היום,
חסר הרחמים, המכה בעיר הזו בסוף כל לילה בדיוק.את כל מה שהצליח
ללמוד בעזרת ארבעת חושיו הנותרים על העולם הזה -שבו העיר
הזו,הזרה.שבו הוא.האיש.איש בודד אחד.

כל כך הרבה מילים שמנסות לגרות את המוח לדמיין את האיש הבודד
בעיר הזרה.את הרגליו ומנהגיו,יהיו אשר יהיו.את דמותו החסונה או
הדקיקה את מראה פניו העלוב או המרשים את חיטוטיו בפחי האשפה או
בנבכי נפשו ואת כוס הקפה או הוויסקי או המיים שישתה מתוך
רוטינת חייו הרגועה או המטורפת, בשעה מוקדמת זו של הבוקר. כל
כך הרבה מילים ורק איש אחד.

והאיש כל כך מסויים הוא.כל כך הוא.ואין זה משנה אם גאון או
כסיל גמור ואם ידען מופלג או בור ועם הארץ.ואין זה משנה אם
משרתו גבוהה ומכובדת והפרוטה מצויה בכיסו או שעני מרוד הוא
ורעב מרבית ימיו. ומה לו ולבני האדם? האם הוא מחבב אותם?מחפש
את קרבתם? או שמא מתרחק מהם כמאש שורפת ומתנכר להם בבוז גדול?
ובכן, אין זה משנה וגם לא ישנה לאיש לעולם.
אין זה משנה מכמה זכרונות של אנשים פרח,כלא היה, ובכמה חלומות
זרים הוא מופעי לילה לילה על לא עוול בכפו. ואין זה משנה בכמה
תודעות זרות דבק האיש דרך אלבומי תמונות אליהם נקלע על רקע
האייפל או ההדסון , הדנובה או כיפת הסלע.אין זה משנה. הרי הן
כל כך הרבה מילים שגובבו בכדי לתאר אותו והוא אדם בודד בעיר
זרה.

והאדם הבודד הולך ברחוב,הסואן או הריק ובידיו המחברת ,הפנקס או
סתם פיסת נייר והוא מתיישב לו ליד האגם או העץ או החנות.על
ספסל או סלע או בכלל נשען על עמוד חשמל והוא מבין שיש  מקומות
אליהם מילים מתקשות להגיע ואם הגיעו אינן יכולות לחזור.כל כך
חלשות הן ,כלכך מעט מילים. הרי צריך להמציא ארסנל שלם של
מילים
בכדי לתאר את מה שהוא מרגיש עכשיו.שפה חדשה לגמרי. עולם שלם של
צלילים ומשקלים ומטאפורות ודימויים.כל כך מעט מילים. דמעה של
תסכול או עצב מבצבצת בזוית העין ומפיו מתמלטת אנחה שמצמצמת את
כל השיעמום והידיעה שאין שום דבר חדש בעולם הזה לכלל נשיפת
אויר אחת. והוא מוציא את העט או העיפרון או הטוש ורושם את
המילה - אני.