אנחנו, אוסף של אנשים, נוחתים על חוף ים בשעת הדמדומים.

איש אחד מוכר עששיות דולקות ב-10 אגורות,
וכולם מתקהלים מסביבו.

אל המעגל שנוצר מסביב לאיש העששיות מתקרב מאחור זקן אחד
ומציע לפרטים מהחבורה עוגיה בשקל.

כשאנשים מביטים בעיניו, הם שוכחים את העששיות,
והם קונים את העוגיה והולכים אחריו במבט חולמני.

אני ועוד אחת מטלטלות שלישית שקנתה עוגיה, וחוקרות אותה.
בפנים מדושנות עונג היא מספרת
שבעיניו ובטעם העוגיה ראתה דברים יפים כ"כ,
נופים של ילדותה, אושר.

ומסתבר
שכל מי שאוכל את העוגיות שקוע כל כך בתחושה המופלאה,
שאין הוא רואה את השמיים המתקדרים
ואין הוא מרגיש את הרוח
ואין הוא קושר שיחה עם היתר.

הם יושבים שם, מתנדנדים ומחבקים את עצמם
והלילה הולך ויורד
כדי להפוך לקבוצה שיכולה לעשות משהו למען עצמה
צריך לנצח את האיש עם העוגיות.

צריך לספר אחד לשני על החלומות
ולהחזיק ידיים ולהפוך את החברה שלנו
לחברה המתבסת על החלום המשותף,
כי רק כך, כשכולם תורמים,
הזמן עובר עבור כולם באותה מידה,
שומרים אחד על השני,
ואיש העוגיות כבר לא מפתה אף אחד,
אפילו שהוא עדיין מהווה פיתוי.









ואני לא טעמתי מהעוגיה...

















האנשים שהחזיקו ידיים וסיפרו אחד לשני על החלומות שלהם, הפכו
אותם לגלמיים ועיצבו אותם לחלום משותף,
והלכו והקימו מחסה,
לדעתי הם אמיצים, כי לא היה שם מישהו פרט לרוח לאלץ אותם לעשות
זאת, והם הגנו על החברה כולה.

מצד שני, לא היה להם את אותו הברק בעיניים
שהיה לחולמי- העוגיות.
והזמן עבר לכולם באותו קצב, אבל הם כן הרגישו את הרוח הצולפת.



ועכיו תגידו,
האם הייתם מוותרים על איש העוגיות?

ואם הייתם הולכים ומקימים צוות עבודה עם חולמים למחצה אחרים,
האם הייתם חסים על הילדים הקטנים בגופים הגדולים, המתנדנדים
קדימה ואחורה, ומכניסים אותם למחסה?
האם הייתם יכולים לשאת את אשרם במעונכם?