[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







דלית ספיר
/
מסיכות

אני ניצבתי כמסומרת ופני המומות. כמילות המשורר.  הוא אמר
"מסיבת משרד נחמדה. את מכירה את החבר'ה. שלושים ומשהו איש
ובני-בנות זוגם. את אפילו לא חייבת לדפוק הופעה". "אבל ודאי
שאני חייבת" עניתי. "יש את השמלה מיני האדומה בלי הכתפיות שאני
פשוט חייבת לנסות.  שייצאו קצת העיניים לאלה שעובדים איתך. גם
ככה אני חותמת לך ששניים מהם לפחות חושבים עלי כשהם עם אישתם
או במקלחת של הבוקר. למה שלא נגדיל את זה לארבעה לפחות". "את
יודעת שאני לא אוהב שאת מדברת ככה על אנשים שאני מכיר". "ופעם
היינו רבים אחרי משפט כזה. זה אומר שאתה מתרגל אלי. חוץ מזה
אתה גם אוהב את השמלה הזאת כי קל לעשות בה דברים מסוימים נכון
?". הוא מחייך. התרגלנו אחד לשני.

מסיבת קוקטייל שגרתית. אף סימני השתכרות לא ניכרים במשתתפים
כמובן כי ישראלים לא מוהלים פונץ'. אני בשלב הרכילויות עם
האישה המגניבה של הסמנכ"ל שלו, מסוג הנשים עם העין הטובה
לפגמים טובים. ופתאום ניגשת אלינו איזו מחוייטת אחת. "שלום"
היא אומרת. "תמיד רציתי להכיר אותך. לי קוראים פוסטמה (שם
בדוי)". אני מחייכת אליה בחינניות. את חייבת להיות ראש מחלקת
גבינות. (אה, כן. קוראים חביבים. שכחתי לציין שהאדם החביב איתו
אני משחקת ב"בית" כבר שנה ומשהו מהנדס מזון. עובד בחברה גדולה
שעושים בה אוכל. מחלקת חטיפים, לא סתם). "יפה שזיהית" היא
מחייכת בהפתעה. "אני דואגת להשאיר את עצמי מעודכנת" אני עונה
לה בחיוך עם מבט שאומר 'את תעזי להתקרב אליו יא בת כלבה אני
אמרח את הגוף שלך בדבש ואצלוב אותך בתוך כוורת'. "את לא צריכה
לדאוג בגללי" היא אומרת. "אני כאן עם החבר שלי. הנה הוא שם"

ואז אני ניצבת כמסומרת ופני המומות כאמור. "את מכירה אותו ?"
היא שואלת, קולה קצת רועד. שבר פתאומי בפאסון הקורקטי שלה. כן
מתוקה מה לעשות. תילחצי קצת.  החתיכה התורנית של אגף המנהלים
מגלה כרגע שאישה יפה יותר מכירה את החבר שלה. למזלך את תילחצי
רק קצת כי לא נראה לי שאני או הוא הולכים לספר מה בדיוק עשינו.
אחרי כמה נפנופים שלה שניכרת בהן הנואשות הוא ניגש. "שלום אני
אפס (שם בדוי)". הוא לא מזהה. אני סופרת עד חמש. מנסה לצאת
מהדמות שבה הוא הכיר אותי כי אוטומטית אני נכנסת אליה. "שלום.
אני דלית (מה אתם חושבים ?)". ויש שתיקה מעיקה לשניה. אני רואה
את המוח שלו רץ, מנסה לזהות. אני מוכרת לו. הוא עדיין לא חיבר.
"אתם מכירים ?" שואלת פוסטמה, קולה לא יציב עוד יותר. "לא נראה
לי" אני אומרת. "הוא נראה דומה למישהו שהכרתי פעם אבל זה לא
הוא".

ועכשיו זה שלב התמרונים. אני עוברת להילוך סרק. אין הרבה
ברירות. אני לא יכולה פשוט להיעלם מולם בתירוץ של שרותים. זה
יגרום לו באמת לחשוב. אז אני מקשקשת איתם קצת. נחמדה אליהם.
מחייכת בחביבות שוב. התאמנתי שעות לחייך בחביבות אז זה בא לי
טבעי עכשיו. שומעת שהוא עורך דין מצליח והיה בקבע כמה שנים
בתור איזה סמג"ד או משהו כזה. הם ביחד כבר שנתיים וגרים ביחד
ובלה בלה בלה. אח"כ אני מתחילה להיפגע איפשהו בפנים. הוא לא
מזהה אותי. איזו חוצפה זאת. עם כל הכבוד שהוא לא יזהה אותי. זה
לא שאני כל כך קשה לזיהוי. היה פעם מישהו שראה אותי ברחוב ושנה
שלמה צייר עלי ציורים כי הוא לא יכול היה לשכוח אותי. ובטעות
ראיתי אחד מהם ואז גיליתי כמה הוא זכר אותי טוב כשבסה"כ עמדתי
מולו במעבר חציה. עד היום האגו שלי נפוח בגלל זה. ואדון אפס
היקר לא זוכר אותי. אפילו את הקול שלי הוא לא מזהה.

אז אני רוטנת לי ומתכננת להזכיר לו. שיילך להזדיין הכל. הוא
הולך להיזכר בי. אני לא סתם אחת ששוכחים. ואני יודעת איך. ואני
נכנסת לדמות. ואז ניגש אלי בן-הזוג ונותן לי נשיקה קטנה על
הצוואר ואני נמסה בחזרה לעצמי. לידו קשה לי להיכנס אליה. אני
גם לא רוצה. יש דברים שבן זוגך לא צריך לדעת עליך. זה מה שסבתא
שלי עליה השלום היתה אומרת. את אמורה לעשות שטויות. את אמורה
להשתולל. את אמורה לגלות מי את בפנים ומה באמת מניע אותך
ומדליק אותך. אבל לא עם בן הזוג. אותו את תצטרכי לראות יום
אח"כ. שבוע אח"כ. שנה אח"כ. כשתהיו זקנים. (היא אמרה את זה
באידיש וזה תרגום מאוד מאוד חופשי).

והוא לוקח אותי לדבר קצת עם המנכ"ל החדש. שהמנכ"ל יראה איזה
קישוט יפה אני ואפילו רהוטה ואקדמית. והמנכ"ל אומר לי "אם
הייתי צעיר יותר" ופוזל לעבר אישתו הדביבונית שעסוקה בבדיקה
מקיפה של מוצרי החברה. אני מחייכת חיוך אחד נכון, לא מהחיוכים
החביבים והוא כבר יחלום עלי בלילה. אבל המוח שלי כבר נמצא
בבעיה הלוגית הגדולה הזאת. איך אני גורמת לאפס הזה חולה
האמנזיה להיזכר בי בלי שזה יגרור שאלות ממישהו מסוים שמחליט
דווקא עכשיו לחבק אותי. לא רק לחבק, גם לשלוח ידיים. פתאום
נדלק באמצע שיחה עם המנכ"ל. השמלה האדומה הזאת. היא מבליטה הכל
כל כך יפה. מה לעשות. אני הייתי נדלקת על עצמי. אנחנו נעלמים
לראות את המשרד שלו.  תקרה יפה יש למשרד שלו באמת.  לא השתנתה
הרבה מהמסיבה האחרונה אבל מי אני שאוותר על לראות אותה עוד
פעם. גם הוא רואה את התקרה של המשרד שלו קצת בשביל הגיוון כי
זאת הפעם הרביעית אולי שהוא מראה לי את המשרד העכשווי. אני
שוכחת מעו"ד אפס. לשעבר סמג"ד אפס. ואנחנו חוזרים למסיבה הוא
הולך להתערבב לאיזה חמש דקות לפני שנזוז. אני מחפשת לי פנים
מוכרות.

או אז, כמו שסופרים היו פעם אומרים, או אז ניגשת אלי פוסטמה
ואפס מאחוריה ואומרת לי "אולי תבואו אלינו פעם".  כן מותק. אני
אבוא אלייך פעם. אין בעיה מותק. "אני אתן את הטלפון שלי לחבר
שלך" אני אומרת לה. מכה כפולה. גם היא נלחצת וגם אני יודעת
שהוא ישכח אותו, אפס חולה אמנזיה. עדיין יש לי את זה, בת כלבה.
מבט מהיר לבדוק שמישהו מסויים לא רואה אותי מגלה שיחה עירנית
על אריזות חסכון שהוא שקוע בה. אני מכתיבה לאפס את המספר. לאט
ובבירור בניגוד לטון הדיבור המהיר שלי שכולם מכירים ואוהבים.
לאט ובבירור ובטון של הכתבה. ובסיפרה האחרונה היד שלו רועדת
קצת. "עכשיו תהיה ילד טוב ותביא לשתינו פונץ'" אני אומרת. הוא
הולך להביא. "מעניין" אומרת פוסטמה. "הוא לא אוהב ששולחים אותו
לשליחויות". וברגע של גילוי היא אומרת "הוא לא מאלה שאוהבים
שנותנים להם פקודות. את מכירה. הוא מאלה שאת צריכה לשחק משחקים
ולעשות סלטות בשביל שהם יעשו לך טובה ויעשו משהו שאת רוצה". מה
תגידו. גם היא משחקת ברמזים על נישואין. מאחורי כל פוסטמה
מנהלית יש ילדה פתטית עם חרדת נטישה. זה מה שיש לי להגיד לה
אבל אני משאירה את זה בלב. וכואב לי עליה אז אני מחייכת בהבנה
במקום. חיוך חינני כמובן.

הוא חוזר עם שתי כוסות. הוא לא מעז לקחת כוס שתיה לעצמו. הוא
יודע מי אני עכשיו. רואים לו את זה בעיניים. הוא שם. באיזה חדר
מלון אחרי שיחה וירטואלית קצרה של החלפת פרטים. "תודה" אני
אומרת לאיטי. כל כך הרבה זמן לא דיברתי לאיטי. כל כך הרבה זמן
לא הייתי אני. כל כך הרבה זמן אני משחקת את האישה הטובה,
החביבה, הדואגת, הכיפית, השובבה, המעניינת. וזה נוח התפקיד
הזה. ויתרתי על דברים מסוימים למענו. תרנגול הודו קר ויתרתי.
וכמו סיגריה או ג'וינט שצריך לעשן פעם בשנה כי רגילים אני
צריכה את זה פתאום. הפוסטמה מסתובבת לומר שלום למישהו. בן-הזוג
מתקרב עם המעיל. ואני אומרת לאפס "לא זיהית בהתחלה את הקול
שלי.  המסיכה שלבשת לא סוגרת את האזניים אם אני זוכרת נכון אז
אל תנסה לתרץ (לא שהוא היה מעז). גרמת לי להתאכזב. אנחנו לא
רוצים שזה יקרה עוד פעם נכון ?" הוא מהנהן. אם מישהו מהצד היה
שם לב, הוא היה רואה שהוא עומד דום מתוח. "אני חושבת שהיית ילד
רע כבר הרבה זמן נכון ?" הוא מהנהן שוב. "ואתה רוצה להיות ילד
טוב נכון אפס (והפעם לא בשם בדוי)". הוא מהנהן. "אז תהיה טוב
אליה" אני מסכמת. לאט ככל האפשר. שלב הלשחק באלוהים שלי נגמר
כשאני מרגישה את הז'קט שלי עוטף אותי ומישהו לוחש לי שאומרים
שלום לאנשים וזזים. והדמות שלי זורמת החוצה ואני מרגישה שהיא
נעלמת ממני אבל אני מחזיקה אותה בתוכי עוד שניה, עוד רגע אחד
של פנים קפואות וקרות חסרות רגש להשלמת הסיפוק. "שלום" אני
אומרת לו ולוחצת את ידו בקרירות. "שלום" הוא אומר. אני מרימה
גבה. שפתיו זזות בשקט להוסיף עוד מילה אחת שרק אני אשים לב
אליה "מלכתי".







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
מה זה כל הכתום
הזה? תעברו
לירוק תיכף
ומיד!

זה שיש לו הרבה
סלוגנים


תרומה לבמה




בבמה מאז 26/7/02 18:33
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
דלית ספיר

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה