יושבת מקופלת, בפינה של החדר, עם חיוך מרושע וניצוץ זדוני
בעיניים, מסתכלת על הגופה שלי, השמוטה בפינה השניה של החדר.
יושבת שם ובוהה שעות.
ככה אני מדמיינת את המוזה שלי, ברגעים שלאחר ניצחונה, שהוא
בעצם התבוסה הכי גדולה שלה, כי אני מתה לה, ואין לה יותר למי
להציק, ולמי לזרום בתוך העורקים ולהרעיל את הדם.
ומצד שני אם אני מנצחת אותה והיא תמות לי , אני אמות איתה,
אעלם אחרי כמה ימים. ואנחנו לא יכולות לחיות בשלום אחת עם
השניה...
גורל ידוע מראש.



23.5.2002