בבית קפה קטן
שולחן עם שני כיסאות
מאפרה לבנה, פרח קטן,החוף משתרע ממול
שני נערים בני שבע עשרה משוחחים על חייהם.

נערות  עוברות להן,חשופות כמעט לגמרי
הנערים מתמקדים בכך בחצי מבט
פולטים דברי הבל על החיים
מסכמים את משימתם לכבישת עלמות חן אלו.

ולאחר כעשר שנים ארוכות.
התחוור לנו לבד.
שפגישה זאת פעם בעשור.
היא שיגרה חביבה מעין כמוה.

עוד יובל שנים חלף.
וישבתי שם בדד.
מכתב קטן על השולחן.
התנצלות מפי אישתו,רשרוש בלב ולא יותר.

אך שוב הפציעה הפגישה.
והוא שב לשם צעיר ונמרץ.
מחייכים איש לרעהו.
שיחה קלה, בוהים בחוף הים.

ואני חושב לעצמי איך כבר גדלנו.
והתחלנו לסגוד פתאום לים.
ומבטיח שוב לעצמי
שזה ימשיך לנצח.

והגלים ממשיכים לצחוק להם על זיקנתנו.
ואומר לעצמי שאם זאת פגישתנו האחרונה,
שיהיה זה אני שלא אבוא לבאה,
כי אינני יודע אם אוכל לעמוד שוב בלחכות לו.