היה זה בוקר שונה, מוזר, כפי שמעולם לא חוויתי בעבר.
התעוררתי מהשינה, אך הרגשתי עדיין מעורפל. המחשבות התרוצצו לי
בראש, אבל לא הספקתי "לתפוס" אותן. ידעתי שאני טרוד, אבל לא
ידעתי למה.
התחלתי לנסות לסדר בראש את מחשבותי, להבין מה הסיבה להרגשה
המוזרה הזו:
האם הדאגה לבריאותו של בן משפחה קרוב, שטרדה את מחשבתי מזה כמה
שבועות ?
אולי העובדה שאהבת חיי איננה, וחשה מיאוס ממני ?
או שמא החשש, שבחוסר אחריותי, נדבקתי במחלה נוראית, שאת שמה לא
נוטים לומר בקול רם ?

הבנתי שאני מצוי במצב של "דיסאוריינטציה מחשבתית" וכל שניסיתי
לעשות הוא להתמקד במחשבה אחת!  
"אם אצליח להתמקד במחשבה בהירה אחת", חשבתי לעצמי, "העננה
המעיקה הזו תסור מעלי".
מעולם לא חלפו בראשי כל כך הרבה מחשבות, בזמן כה קצר.
"מעניין אם כך מרגישים הגאונים באמת?" שאלתי את עצמי "הרי תמיד
אמרו שהמרחק בין גאונות לטירוף - קצר, נראה לי שהיום הבנתי
למה..".

האמת היא, שלא היתה לי סיבה ממשית לחוש לחץ או מצוקה.
הבעיה הבריאותית של קרוב המשפחה טופלה, ונראה היה שהטיפול עלה
יפה.
בעניין המחלה האפשרית שלי, אמר לי רופא הגברים כי נראה לו שהכל
תקין ו"זה הכל בראש שלך".
ועניין האהבה האבודה... עם זה לומדים בדרך כלל לחיות, כך נאמר
לי.

ניגשתי אל מיטתו של החבר אצלו שהיתי, והערתי אותו.
"תשמע, עובר עלי הבוקר הכי מפחיד שהיה לי אי פעם" אמרתי לו.
הוא התעורר וגילה את עצמו מקשיב לי פותח בפניו את הלב וחושף את
כל מה שהעיק עלי.
"לך תתקלח,זה בטח יעזור" אמר לי.
"אני לא יודע, אולי חלמתי חלום רע?" אמרתי.
"כל החיים שלנו הם חלום רע אחד!" ענה לי חברי.

עמדתי במקלחת תחת זרם המים וניסיתי לבכות. לשחרר את הלחץ שהיה
בקרבי. הדמעות מיאנו לפרוץ החוצה, ונאלצתי להסתפק בכמה דמעות
סמליות בלבד.
מאוכזב שלא הצלחתי לפרוק את מה שהיה לי לפרוק, סיימתי להתקלח
והצטרפתי לחברי לקפה של בוקר.  עם כל לגימה מהקפה, חשתי יותר
ויותר עייף, שוקע בערפול חושים לא ברור.
חברי נפרד ממני לשלום ויצא לעבודה, לא לפני שהציע לי לכתוב,
כדי להפיג מתח.

חזרתי למיטה ורבצתי שם כשעה, מנסה להאזין למוסיקה ומגלה שגם
היא לא מצליחה למקד אותי כפי שרציתי.
נראה היה שהמנוחה רק מעייפת אותי, לכן קמתי והצטרפתי לאימו של
חברי, לקפה נוסף. ישבנו בסלון ודיברנו. דיברנו על כל הנושאים
שבעולם. לאט לאט הצלחתי להתמקד, לחזור לעצמי, להרגיש שאני שוב
בשליטה על המוח הסורר שהחליט לצאת לטיול בלי התרעה מוקדמת.

שוחחנו שעה ארוכה, שבמהלכה היכתה בי התובנה שאמא היא אמא, היא
אמא.   כן, גם אמא של חבר מצליחה להרגיע ולעזור, ולו בעצם
נוכחותה, ובלי לדעת כלום, ובלי שום מאמץ....