הדמעה השקופה יצאה לטייל,
לקחה לה קצת אוכל, תרמיל ומקל.
היא צעדה במורד השביל מהעין ללחי,
עם קצת מנוחה בין בכי לבכי.
בסוף הדרך היא פגשה בחיוך,
אחד כזה חתיך, מתנוך לתנוך.
הוא אמר לה שלום, היא קצת התרגשה.
הם היו מבולבלים, לא הבינו את פשר הפגישה,
איך חיוך כה מתוק נפגש עם דמעה מלוחה?
איך עצב נמהל לו בשמחה?
ויושבים הם השניים, חיים בצוותא עד היום,
מעבירים רגעים גם בקור וגם בחום.
מחפשים לשאלה הקשה את התשובה,
ולא מקבלים עבורה כל מענה.
מה שמחזיק אותם זוהי האהבה,
אשר מצליחה לאחד בין הדומה לשונה.