והנה אני, האישה העגומה ועלובת הנפש שגדלתי להיות. הכבשה
השחורה הגלובלית, נכדתו של קוואזימודו, אלופה אולימפית בתיעוב
עצמי (לא הספורט הכי פופולרי), הגרסה הנשית של בלדין של
אדינגס, מעריצת היפה, הנשגב, החינני והדגול, ישישה בת 21 שעוד
חולמת לרכוב דרסאג' באולימפיאדה.

והנה היא, ההשראה השמיימית, זאת שלא ראיתי מעל לשנה, שהגיעה
בהפתעה מאתר לא ידוע. כאות הערכה אני משחררת את ערימת ה"יופי"
הזאת לעולם בטרם נתתי עליה דעתי כשם שעשיתי לכל ערימות ה"יופי"
האחרות שכתבתי-בעזרת ביקורת חוזרת כעבור חודשים ושנים, עד
שהפסקתי להנות מהן ואז הן ראו את פנים הפח סוף כל סוף. אז כן,
אתם יכולים להגיד-"הנה עוד בכיינית חסרת שחר", כי היא רק בת 21
ומה היא כבר יודעת על החיים? וכאן תכנס האמת (חברה עקלקלה
שכזאת), ותענה בקולה המחרחר שהיא (אני) לא יודעת כלום.

בעוד היא (אני), מוקפת באובססיות (אתם תקראו להן אובססיות, אני
אקרא להן אהבות), היא מודעת בצורה מאוד מוחשית לעובדה, שאולי
יש לה גוף של בת 21 ואפילו 12 שנות לימוד, אבל יש לה נפש של
ילדה בת 12. אבל לא, הנפש לא מפגרת, או מאחרת, ולא, זה לא
באשמתה, מישהו הרג אותה בדרך והיא נולדה מחדש וגדלה כמו בלדין.
או קוואזימודו לאלה שלא מכירים את בלדין.

עכשיו יגידו הזרים הביקורתיים (כי הרי כולנו כאלה)-תפסיקי כבר
לרחם על עצמך, הרי מזל לא היה חסר בחייך. זה נכון. אבל זה לא
מה שמעיק עליי. מעיקה עליי העובדה שאני עדיין משתמשת בלידה
מחדש בתור תירוץ כשאני לא מצליחה לבצע משהו שילדות בנות שבע
עושות בעיניים עצומות. אולי הנפש סתם עצלנית?

השאלה שנשאלת היא-למה זה צריך לעניין אתכם? זה לא. אז למה
בחרתי בקטע הזה בתור הדבר הראשון שיוצא ממני אל אוויר העולם?
סיבות רבות ומגוונות לי. כי הוא חדש, חם מהתנור, רק בקע, ככה
שזה אני, ממש חסר צנזורה וביקורת, ולמרות שאני בטוחה שאתחרט על
כך מאוחר יותר, החלטתי לקבל אומץ (ואני בטוחה שתסכימו שזה דורש
אומץ). אולי גם בגלל שהעניין הזה יושב בתוכי חודשים, בוכה
ומיילל, דופק על הקירות, מתחנן שאפסיק להתעלל ואתן לו לנשום.
אולי בגלל שאני סתם אגואיסטית מגעילה שמרוכזת בעצמה, ואולי
בגלל שרציתי להכיר לכם את עצמי. תחשבו מה שתרצו, עד שיימאס לכם
לחשוב עליי, אם עוד לא נמאס. אני בכל מקרה, מאושרת שיש מקום
לשחרור כל המועקות ולדיון מעמיק על משמעות הכלום.

נעים להכיר. נתראה בשמחות.