העין נמתחת עד סוף האופק,
שם אלפי הרים.
בחרתי באחד וניסיתי ל ה א ח ז
שוליים חלקלקים.
העלתי את הגוף הבורח הזה
קצת עוד יותר למעלה.

נמחצת..
נכשלת, מזיעה, נהדפת פתאום
לפיסגה.

מכאן יכולה העין לכוון את חיציה מחדש,
בדייקנות מותחת את המבט
אל הרווח הצר שההרים הותירו בינהם,

ופוגעת בנקודה.
ויודעת: תיכף יבקיע זרם דק של אור
את דרכו הנה,   ויתגבר.
השמשות, אחריו , יצופו
קרניהן יחוררו את העין למסננת
שהכל עובר דרכה

מלבד הדברים הגדולים באמת.