אחרי מפגש שבועי ורגיל בהחלט של החבורה הקטנה שלי ושל חברי,
בבוקר היום החופשי שלנו, נאלצתי לחפור את דרכי חזרה החוצה
בעזרת חפצים שלא חשבתי שאראה שוב לעולם. כמובן, השתמשתי במושג
"אחרי" בדרך שבה אנו לא נוטים להשתמש בדרך כלל.
מה שקרה היה שאני תמיד גרתי בקצה המרוחק יותר של השביל, במנותק
משאר חבריי הרגילים למשחקים, ותמיד ציפתה לי דרך ארוכה יותר
לביתי. העובדה הזאת לא היוותה סכנה מעולם, להפך, נטיתי להסתבך
בפחות סכסוכים עם האנשים שהפרענו את מנוחתם בכל בוקר חופשי,
פשוט כי לבית שלי הם לא רצו להגיע רק כדי להודיע לי ש"לא ייתכן
כדבר הזה" וש"שינה צריך לכבד". רק הפעם, בעודי פוסע בבטחה
בשביל המוכר, דרך החלקים שלו שנראו פחות כמו שביל ודרך
הקיצורים שחשבתי שרק אני מכיר, הכתף שלי נלכדה בין צבתות
הידיים של ילד מאיים במיוחד. מסתבר שהחבורה שלי הייתה אחראית
להתרסקות של מבנה אבנים ששימש את החבורה שלו למשחקים אלו או
אחרים. לא הייתי מודע לכך במיוחד באותה עת, ואני בטוח שגם חברי
לא היו ששים להסתבך עם איש הסרטן והחבורה שלו, ולא היו רומסים
את המבנה הנ"ל אם היו יודעים מי בנה אותו.
"אז עכשיו," הוא לחש (ווידא שכל הנוכחים באזור שמעו, במבט קל
על סביבתו), "משעמם לנו, ואנחנו צריכים לשחק במשהו אחר."
לצערי, באותו רגע הידיעה שיש לו בעיות בבית ושצריך לרחם עליו
לא עזרה לי במיוחד. אם הייתי מרוכז יותר, הייתי מתעמק באותה
סוגייה של השפעת הידיעה על המעשה, ובשאלה האם ידע הוא כוח
באמת. העדפתי לוותר לעת עתה, וכשהוא דחף אותי לזרועות חבריו
חמקתי בדרך המשפילה של זחילה בין רגליהם. צנימותי היא זו שגרמה
שאתפס מההתחלה, אבל בזכותה הצלחתי לחמוק הישר דרך הפרצה שהווה
בחור גדול במיוחד. רצתי, בלי לדעת לאן, ואחרי זמן לא רב שמתי
לב שעכשיו אני בסכנה לא פחותה מזו שהייתי בה קודם, גם אם פחות
מיידית. לא היה לי שמץ של מושג איפה אני. הזכרתי לעצמי את
עובדת היות כדור הארץ עגול למען ניחומים עצמיים- בשלב מסויים,
אם אלך בקו ישר, אגיע לנקודה ההתחלתית. אולי אפילו אחזור אליה
כשאני יודע הרבה יותר. אבל מצד שני, הליכה בקו ישר מובילה אותך
ברב המקרים לקיר לבנים נבזי במיוחד.

אחת הבעיות של איבוד דרכך במישור, בלי סימני דרך, היא שאם אתה
מסתובב בלי לשים לב, אתה שוכח את ההבדל בין קדימה לאחורה. אחת
הבעיות במושג "סימן דרך" היא שמשהו יכול להיות סימן רק אם יש
מאחוריו ידע ממשי, כי אחרת הסימן לא יכול לסמן שום דבר. לכן,
למרות שלא הייתי במישור כלל ועיקר, ואפילו במקום מאוד מגוון,
נוף מהסוג שייצרב במוחך מסיבות לא שגרתיות, עדיין לא היו לי
סימני דרך. לכן, לצורך העניין, מושגי ה"קדימה" ו"אחורה" שלי
התחככו זה בזה עד שנעלמו. גיליתי במהרה שהם חסרי תועלת.
הבדל שהיה מאוד ברור לי באותו רגע קצר היה ההבדל בין "למעלה"
ו-"למטה". זה היה מאוד פשוט. למעלה הייתי קודם, למטה אני
עכשיו. אבל אז נזכרתי שכדור הארץ עגול, ולא רק עגול אלא תלת
מימדי, וזה בהכרח אמר שאיפה שאני לא אהיה, אני עדיין אהיה מעל
למשהו ומתחת למשהו בו זמנית. המערה שלתוכה נפלתי לא עזרה לי
להתעודד, משום שכל "משהו" היה זהה בדיוק למשהו שלידו, שמולו,
שלא לדבר על מעליו ומתחתיו. הוא העומד? לפחות את זה יכלתי
להגיד בלי להכחיש. אני אכן עמדתי. "רגע אחד," הייתי אומר לעצמי
אז, בנוסח בוגר וצלול, אם לא הייתי עדיין ילד. "איך אני יכול
להיות עומד, בהתחשב בזה שאני נופל?" כך הוכחתי לעצמי את קיומו
של רצף של זמן, ולמדתי להכיר את דרך תנועת הזכרון בקו ישר,
מהעבר אל העתיד. התחלתי ללכת, לכל מקום שהרוח, או לחילופין
המסדרונות הצרים של המערה, תוביל אותי. חוסר ההחלטיות בו הייתי
שרוי גרם לי לשלב את ידי מאחורי גבי, וללכת בצעדים מדודים.

קולות כבדים של נשימה סתרו עלי את דעתי עוד יותר: האם מישהו בא
לחלץ אותי? או שיש ממה לפחד, כאן במערה? אולי אמצא חברה שתסיח
את דעתי מהפחד בו הייתי שרוי. החלטתי להתקדם לכיוון הקולות,
בהנחה שאם מישהו רוצה לפגוע בי, עדיין יש לי את רגלי. עצרתי את
נשימתי: לא רציתי לבלבל את עצמי ולגרום לי ללכת במעגלים. מדי
כמה צעדים נאלצתי לחזור על זה. בסופו של דבר, מצאתי את עצמי
מול מעבר נמוך וצר כל-כך, שרק ילד במידותי היה יכול לעבור בו.
אבל מה שידעתי בבירור, הוא שברגע שאעבור דרכו, אדע מה מקור
הנשימות. ירדתי על ברכי בפעם השניה היום, אבל ברגע שכף ידי
נגעה באדמה הנשימות דממו. הן חזרו, חלשות הפעם. המשכתי. יד
שמאל, ברך ימין, יד ימין, ברך שמאל, ושוב. קול צרוד ניסה
להחליף איתי מילה או שתיים. הושטתי יד אל האויר הריק, וקולות
של בהלה, בין אנושיים לחייתיים, קרעו את האויר. כמובן, הם לא
היו חזקים במיוחד. כדי לקרוע אויר בחלל כל כך קטן, לא צריך
הרבה. הושטתי בבהלה את ידי לכיס. "הוא מפחד ממך יותר משאתה
פוחד ממנו," הודעתי לעצמי, כאילו הייתי משוכנע שהיה מדובר בחיה
ולא בבן אדם. ידי נלפתה בתוך כיסי: הרגשתי את מגעו המפתיע של
מצת, ואת הדקירה הקטנה של פינצטה בכיסי. הוצאתי את המצת,
והדלקתי אותו. אור נשפך על המאורה כולה, ובמרחק קטן מששיערתי
ישב מכווץ אדם, אדם אמיתי וקיים, בכבודו ובעצמו, שנמנע מלהסתכל
באש כאילו רק המראה שלה יהרוג אותו. "חררררררררר, מספיק," הוא
גנח-אמר, ומידת הרחמים גרמה לי להרפות מן המצת. החושך חזר
לשלוט במאורה. "מפחד, מה?" גילה אותו אדם את קולו האמיתי. "אבל
אתה נראה כמו ילד נחמד". נדהמתי מגודל השינוי. כן, הוא עדיין
נשמע חולה, אבל ברגע שראיתי אותו בתור בן אדם, זה היה כאילו
הוא התחיל לחשוב בתור אחד כזה. השיחה שלנו היתה קצרה מדי כדי
שאבין מדוע האש כל כך הפחידה אותו. בדיעבד, אני מנחש שהעיניים
שלו התרגלו כל כך לחשיכה, שהוא באמת חשש להתעוור. אבל אולי הוא
לא רצה שאראה איך הוא מתקדם לכיווני בשאיפה להרגני, ולעשות
ממני ארוחה חד פעמית. למה שבן אדם יסרב לנוכחות של אור בחייו,
בייחוד אחרי כל כך הרבה זמן של שהיה בחושך? בינתיים, חככתי
בדעתי האם כדאי לי להשאר שם או לא. מבחינה ריאלית, אולי היה
ראוי להטיל ספק ביכולתו של האיש החלוש הזה להזיק לי באמת. מצד
שני, מכל הדברים שאפשר היה להגיד על היחסים בינינו, הוא בהחלט
הכיר את סביבתו יותר טוב ממני. האם הוא רצה חופש? האם אני
הייתי היחיד שיכול לספק לו אותו? האם זמן ארוך כל כך בבידוד
במעמקי העולם ובמעמקי עצמו היה הופך אותו לבן אדם שמכיר רק
בעצמו ובצרכיו, שקוע ברחמים עצמיים ומוכן להקריב את כל מה שלא
שירת לתועלתו בכלאו, או לבן אדם שמודע לחלוטין למידת ההזדקקות
שלו לאחרים, שמוכן לתת את כל מה שיש לו בשביל הסיכוי לצאת
מהמקום בו הוא נמצא? שאלה נוספת שטרדה אותי היתה, מה בדיוק הוא
עשה שם. האם הוא הגיע לשם בתור פושע או בתור קדוש מעונה, או
שאולי המקרה היה דומה למקרה שלי, והוא הגיע לשם כי הנסיבות
דרשו את זה וזהו. ואז, התעורר בי החשש שגם עתידי הולך להיות
דומה. התחינות שלו לעזרתי לצאת תקפו אותי משתי חזיתות שונות.
מדוע היה לו קשה כל כך להאמין שאסכים לעזור לו (למרות שלא היה
לי מושג איך בדיוק אני אמור לעשות את זה), ומצד שני, האם הוא
מתחנן ככה בידיעה שהוא לא ראוי לחופש שאולי אוכל להעניק לו?
הפגיעה בגאווה שלי לעומת הפחד מחוסר הגאווה שלו העמידו אותי
במקומי עד שמצאתי פשרה שנראתה לי הגיונית. זרקתי לעברו את
הפינצטה ומצפן שהייתי סוחב איתי תמיד. ההנחה היתה שאני לא יכול
לעזור לו לצאת, אבל נשק מוגבל ומורה דרך יכולים לעזור לו לנווט
ברגע שהוא יהיה צנום ומסכן מספיק כדי להנמיך את ראשו ולזחול
החוצה, כמו שאני עשיתי. בינתיים, קטנותי וצעירותי התירו לי את
היציאה מהמקום הזה, שלמרות היעדר האש והחום בו, הזכיר לי
גיהנום, בחוסר הידיעה שנקלעתי אליו.
ימים רבים לאחר מכן, שבו אלי ייסורי המצפון, בגרסה מעודנת אך
חודרנית יותר. כל מעשה שהייתי עושה שם, היה בו מטוב וגם מרע.
יכול להיות שכלאתי לנצח בן אדם מזוכך שיציאתו היתה מועילה
לכולם, כשאני משאיר לו רק מצפן וחפץ חד, מטבע חוץ לרעבים ללחם.
ומצד שני, אולי גרמתי נזק כששחררתי יצור ששכח את כל מה שידע על
היות אנושי לאוויר העולם, כמו לידה מחדש מהרחם הלא נכון.

השמשתי במצת, החפץ היחיד שנשאר בכיסי, כדי להאיר את דרכי
בחזרה. כיצד יצאתי, אני לא יודע, אבל בהתחשב בבלבול בין מושגי
ה"אחורה" ו"קדימה" בו הייתי שרוי, לא הפתיע אותי ששכחתי להסתכל
על דרך החוצה מקודם. תהיתי למה לא בחרתי להשתמש במצפן קודם.
אבל כנראה שהוא לא היה מועיל לי, כי לא ידעתי לאיזה כיוון אני
שואף להגיע. בסופו של דבר, מצאתי את דרכי הביתה. השטח היה נקי
מידי סרטן, אבל הוא וחבורתו משום מה היו הדאגה האחרונה שטרדה
אותי. את הדאגות הראשונות שכחתי מייד: אמי דאגה לי מאוד,
ובנוסף איבדתי את המצפן ואת הפינצטה. וכשנשאלתי איפה הם, לא
ידעתי מה להגיד,  אפילו לא "מאורה אפלה בלב יער". ואפילו לא
בגלל שלא רציתי שתדע מה קרה. באמת, לא ידעתי איזה סיבה טובה
היתה לי כבר לאבד את המצפן ואת הפינצטה. קיבלתי את נתיכי הזעם
שלה בהבנה. בהבנה כזאת, שנראה לי מטופש שהיא ממשיכה לזעום עוד
ועוד, על משהו שחוסר ההגיון והצדק שבו ברור מההתחלה.

חיי התנהלו במסלול הרגיל, לפחות המסלול הרגיל של ילד שגר רחוק.
הריחוק הזה מסביבתי הטבעית גרם לי לפעול בדרכים משונות, למשל
להשקיע יותר בלימודי ובפיתוח זהות עצמית אישית שתעמוד מול כל
הלעג של אויבי או הרחמים של חברי. גאוותי סבלה ממשברים
קיומיים, והייתה מתנפחת לממדים מרשימים ומתכווצת מיד לאחר מכן,
באופן המזכיר את כל מי שציפיותיו מעצמו גבוהות מדי.

היה זה אחד מן הימים הקשים ביותר בהם נתקלתי. אחרי שיצאתי זה
מכבר מהעיירה בה גדלתי, וחייתי במקום אחר, חזרתי שוב לבית
הישן. פרטי חיי במקום האחר לא חשובים: כל מה שחשוב הוא ששוב
הייתי מרוחק מהמקום בו רציתי להיות, מכוח ההרגל או מכוח הפחד.
חזרתי לעיירה הישנה, שהיתה קטנה ממידותיי בהרבה, והסתובבתי כמו
ענק בין הזקנים שהכרתי והילדים שלא עזבו. ולא ענק מאיים, אלא
ענק גמלוני שיכול להיות מולך שולל בידי היצורים הקטנים ממנו
בהרבה, רק בגלל שהוא לא יכול לראות עד למעמקי עיניהם.
הרגשתי שכל ההישגים שהגעתי אליהם בחיים הוליכו אותי דרך ישרה
וארוכה מדי, היישר אל קיר הלבנים הנבזי במיוחד, העיירה, וכל מה
שהיה קשור בה.
ואז נזכרתי לפתע באותו היום בו איבדתי את דרכי במאורה. רגלי
נשאו אותי לשם, כשאני אומר לעצמי שוב ושוב שאני בן אדם מבוגר
בעל שיקול דעת, ושאין לי מה לפחד מאיבוד דרכי. אולי שכחתי כמה
זקן נראה הבן אדם שהשארתי שם לנפשו עם חפציי האבודים. ואולי
דווקא איבוד הדרך הוא זה שהזקין אותו כל כך- אם לא הייתי אז
ילד, הייתי מפסיד שנים מספר מחיי רק בגלל הפחד. אבל לא נכנסתי
למאורה בדרך בה נכנסתי אליה קודם (כמובן, הרי לא הייתי יכול
להידחק בשלב הזה דרך הפתח הצר והנמוך).

מצת שלקחתי איתי גם הפעם גילה לעיני מראה מחריד. אחרי שגיליתי
את הבור שדרכו נפל הזקן למאורה דרך אחת ההסתעפויות, האור
ששפכתי על הקיר גילה לעיני הסתעפות נוספת, כמעט שלמה, שנוצרה
ביד אדם. אותו אדם שאיבד כל חוש הגיון, והיצרים החייתיים שלו
גרמו לו לחשוב שהוא יוכל לשחרר את עצמו במצבו. ראיתי אותו מוטל
רקוב ומת בתנוחה ששואפת להיות עוברית. אבל הוא היה קרוב מדי
ליציאה כדי להיות עובר. הוא לא יצא מהרחם שכלאתי אותו בו, אבל
הוא יצא בדרך אחרת. הרגשתי כאילו חייתי חיים לא לי במשך כל
שניה בה בחרתי לא לחזור למאורה ולהוציא אותו לחופשי.

השארתי לו את המצפן היקר שלי כשהוא מוגן במעטה זכוכית ומתכת.
עכשיו הוא נקרע מההגנה שלו, וגיליתי את אותו המעטה כשהפינצטה
חוררה אותו. האיש הזקן, גיליתי, ניסה לחפור את דרכו במעין כפית
זעירה שהכין מהכלים שהשארתי לו. זיהיתי צלקות בעור הגרום
והצפוד עליו: הוא פגע בעצמו. קדוש מעונה או פושע, שוב, לא
גיליתי.
חוסר הידיעה על מעשי בעולם הזה, מה פשר המוות שהכה בו, ומה היה
הטעם בחייו, העיר בי חמת זעם שכמותה לא הרגשתי מעולם. כל
התלבטויותיי היו נפתרות אם הוא רק היה מצליח לצאת, ואז הייתי
יודע בדיוק האם הכל היה לטובה או לרעה.

בעטתי וקיללתי את האוויר, את הבור, את המערה, את המאורה, את
יום הולדתי, את יום הולדתו, את חוסר הידיעה ואת כל מה שידעתי
עד לאותו היום, והמשכתי לחפור את דרכי, בלי דעת כעת אם אני
ראוי לחיות, עד שיצאתי חופשי לאוויר העולם, בפעם השלישית,
משוחרר מגבולות הטוב והרע וכפוף לנצח למגבלות טבעי: ירדתי על
ברכי בפעם השלישית, שנראתה כמו המשך לאותו יום ארוך בו איבדתי
את דרכי כי רציתי לא למות, השלכתי את המצפן וברחתי.