תמיד היו לי  בעיות עם רעש. המאוורר במעלית, המוזיקה של זאב
במערכת, המוכרים בשוק, מכונת הקפה בבית הקפה הקטן שבבעלותי...
הרשימה אין סופית. שמעתי פעם, שזה המטרד הגדול ביותר בעולם.
רעש. בסוף הרעש ניצח ונהייתי חירש. הרופא שלח אותי לפסיכולוג,
שחושב שהתפלקתי קצת על המוח ושבעזרת טיפול היפנוזי  אני אוכל
להתרפא. אני דווקא מבסוט. אני סוג של נכה. אנשים לא מבקשים
ממני עזרה ואני לא צריך להקשיב לבעיות שלהם. שקט לי וטוב. אני
אפילו יכול להפגין אם אני רוצה כי אני חירש אז מגיע לי כנראה
משהו.
תמיד היה לי חלום. עדיין יש לי. הבעיה היא אחת משתיים- או שהוא
לא מספיק מרגש וסוחף אז אני מתבייש להעלות אותו על דל אצבעותיי
או שפשוט עוד לא גיליתי אותו.
שלשום, גיליתי שאבא שלי חולה בסרטן, שהוא חולה כבר שלוש שנים.
ניסו להגיד לי, כשהוא נהייה חולה אבל הם לא ידעו שפת הסימנים,
אז אחרי שעתיים של מה שהיה נראה כמו צעקות הם נתנו לי את החיוך
החצי מרחם, שנותנים לאנשים מוגבלים-זה שאחריו אני יודע שכבר לא
יטרידו אותי-ועזבו אותי בשקט.
לפני כמה חודשים אימא שלי התחילה ללמוד שפת הסימנים ושלשום היא
למדה את המילה "סרטן" אז עכשיו אני יודע.
יש מדענים, שאומרים שסרטן זה גנטי, אחרים אומרים, שזה משהו
פסיכולוגי, שקשור בלחץ ועצב, קראתי את זה בכתוביות של ערוץ
הטבע. אני חושב, שזה סתם עניין של מזל.
אבא שלי מזל סרטן.
גם אני, אז בגלל זה, אני הולך להתחיל עם זו שמדברת עם הידיים
בפינה של הטלוויזיה.    
מה כבר נשאר לי להפסיד.