הכנסתי את השקל האחרון שהיה לי למכונה, ולחצתי על הלחצן
"מודיעין". רציתי, שלי יהיה את הכרטיס-רכבת הראשון לעיר העתיד.
על הצג של המכונה הופיעה הודעה "סליחה,ישנה תקלה, אתה מוזמן
לשוב בפעם הבאה". לפחות מנומסת המכונה. כמובן שכל תשעת השקלים
שלי נבלעו בפנים. עכשיו, אולי מישהו ראה את מה שרציתי לעשות,
ויעשה גם, אבל מחר? לי לא יוצא להגיע לפה הרבה. בסך הכל הייתי
בדרך להרצליה, לאיזה זוג חברים. לא משהו רציני, ולא סיבה
מיוחדת. אבל אני לא בא לפה הרבה. ודווקא היום, כשכל כך
רציתי... מבואס ועצבני חזרתי לשאר הקניון, מסתכל על חלונות
הראווה במין קנאה כזאת. קניון צפוני טיפוסי ביום רגיל אחרי
הצהרים. ורק אני תקוע בלי כסף. יש לי כסף רק לשחרר את האוטו
מהחניון למטה ולנסוע. אחרי פחות מעשר דקות הייתי תקוע בפקק
באיילון, כובש את הדרך להרצליה. בדרך לשומקום. בלי סיבה
מיוחדת. גם הלחצן של האזעקה של האוטו התקלקל לי אחרי שנפל לתוך
הכוס-קפה-הפוך שהכנתי בבוקר רגיל ושגרתי. וזה לא שהיתה לזה
סיבה מיוחדת. אף אחד לא דחף אותי, או הפיל בכוונה את השלט
לכוס-קפה-הפוך שלי. כל היום הייתי בבית. תקופה של בין לימודים
לצבא. לא עושים כלום. ובקפיצה מהבית אני עכשיו באוטו, תקוע
בפקקים של אחר-הצהריים שגרתי, בדרך אל הלא נודע. בלי הכרטיס
שכל כך חיכיתי לו. ודווקא עכשיו, כשכבר יכולתי להיות ברכבת,
אני תקוע פה. תקוע בחיים. אבל מה זה חשוב? אני במילא לא עושה
כלום עם עצמי. וגם הסיפור הזה לא משהו. סתם סיפור על לחצנים.