"שני חברים יצאו לדרך"
אני שומע את המדריך מנסה להרים את מצב הרוח באוטובוס, אבל
מסביב - דממה. איש לא מגיב, כל אחד שקוע בעצמו, או בבן זוגו
המיידי, מחפשים מציאות, שכבר מזמן איננה. המדריך נאנח, וידו
נשמטת באכזבת המובסים, מבין שהוא עומד מול יריב לא שקול, גדול
ממנו בכמה מידות. הוא מסתובב ומניח את המיקרופון החבוט והישן
במקומו בעוד האוטובוס לוקח עוד עיקול בכביש המאובק, עוד כמה
מטרים בדרך למטרה עלומה לאותם נערים צעירים שגופיהם רובצים
מאחוריו. הוא נשען על המעקה הקדמי ומשחרר אנחה נוספת, אך זו
אינה על נפש צאן מקנהו התועה בשדות מפח הנפש והריקנות - אנחה
זו היא על עצמו, ובעודו מביט במיקרופון הישן הוא משווה את עצמו
אליו, חבוט ומיושן, אך עדיין פעיל וניתן למצוא בו שימוש. הוא
מלטף את מרקמו המחוספס ועובר על פני שקע בפני המתכת החומים,
נזכר כיצד הוא נגרם, וחוזר אחורה שלוש שנים, אוטובוס אחר,
ילדים שונים. גם המסלול היה שונה, לכיוון ירושלים והרי יהודה.
הוא נזכר בתכנונים, במפות ובהתייעצויות, איך הוא ישב עם חניכיו
ותכנן את המסלול לפרטי פרטים, היכן יחנו, מה יקחו, מי יעשה מה.
הכל היה מושלם, בתכנון ובמעשה, טיול שיזכר לשנים. הזיכרון שב
ומציף אותו שוב בכל עוצמתו הגועשת, בעוד הוא נאחז במעקה כעוגן
לחייו ולשפיותו כאשר האוטובוס מיטלטל אנה ואנה במורדות הר
כלשהו ברחבי הארץ: השירים, הרעות, התום. ואז, כאשר עברו בתחנה
המרכזית של תל אביב בדרכם לירושלים, הזכרון מאט, והוא רואה את
הכל בהילוך איטי, כה לאט למעשה, שהוא יכול להבחין בכל תו
בפניהם של ילדיו - כך הוא התרגל לקרוא להם - שניה ארורה ואחת
נוספת בעקבותיה... ואז עוד אחת... ואז גיהנום, האוטובוס מיטלטל
בפראות, השניות נדחסות זו אל עבר זו, עוברות במוחו ברצף בלתי
אפשרי של אירוע מסויט, חלום שהוא בטוח שממנו יתעורר בכל רגע,
כאשר בתוככי מוחו הוא יודע שהוא לא. הוא רואה את חלקי המתכת
עפים לכל עבר, כורתים רגליים, ידיים, ראשים. מסמרים ושברי
זכוכית מציפים את האוויר אותו הוא נושם, ולרגע קט האוויר עצמו
קופא וקורס, לא יכול להחזיק את משקלו העצמי, ומתפוצץ שוב ושוב
ללא הרף, חודר לראותיו ומנסה לקורעם בכוח מתוך גופו. אז לפתע,
לרגע אחד נורא, מונפת עליו חרבו הגדולה של הכאב, ולאחריו מגיעה
החשיכה המבורכת, סוחפת אותו למבטחי חוסר ההכרה שחוסכת ממנו את
שאר המראות, אותן משלים דימיונו מהסיפורים שסופרו לו לאחר
מעשה, וממראות ילדיו המעונים. הדבר האחרון אותו הוא זוכר מאותו
רגע אחרון של ערות מייסרת לפני ההיסחפות לחושך הוא אותו
מיקרופון, אז חדש ונוצץ, קופץ מכנו כנשוך נחש, וכנחש צפע עושה
את דרכו במהירות ובקטלניות אל עבר ראשו, מכיש אותו ושולח אותו
אל עבר תהום השיכחה.

הוא מחזיק בידו את העצם שהציל את חייו שעה שמסביב עפו חלקי
הפצצה האנושית שפגעה בתחנה המרכזית בת"א שלוש שנים לפני כן,
בהתקפת התאבדות יוצאת מגדר הרגיל בקטלניותה - קרוב למאה מתים,
הן מפגיעה ישירה, והן מהתרסקות הקומות העליונות מעל מקום
הפיגוע וקריסתן עד שתי קומות מתחתיו. הוא בוהה בו מוכה גורל
וזב דמעות, כמה להשליכו אך ממאן להיפטר ממנו, דילמה איתה הוא
חי כל השנים הללו. ידו מתאגרפת סביב לבסיסו, מונפת מעלה, רוטטת
קלות - ואז צונחת בריפיון לצידו שעה שכל גופו נשטף גלים-גלים
של רעידות מבכי והתפרקות הצער. עתה תשומת ליבם של כל הילדים
מרוכזת בו, והם משמיעים קולות עידוד ושואלים בינם לבין עצמם מה
קרה לו, למלווה הקשיש. הם אינם יכולים לדעת שצעיר הוא, או את
סיפורו העגום, שמעולם לא סופר במלואו, וכנראה גם אף פעם לא
יסופר. חלקם קמים ומניחים יד מעודדת על שכמו, וזה עוזר לו,
קצת.

גם אני מניח יד על שיכמו לעידוד, וכך גם חברי. אך הוא לעולם לא
יבחין בכך, לא ירגיש בחום מגענו, שכן מגענו הוא קר; לא יחוש
ברוך מגענו, שכן מגענו הוא קשה; לעולם לא יחוש את מגענו, שכן
אנו ילדיו המקוריים, אותם הוא לעולם לא ישכח. אנו ילדיו המתים.
ילדי המיקרופון.