אני שוכבת על המיטה, שרועה על גבי, שקועה במחשבות. לפתע נאורי
שלי נכנס לחדר. הוא מניח את ראשו על חזי ומחבק אותי. הוא
מבועת, כיוון ששעות ספורות קודם לכן ראה במשחק מחשב אדם מת שקם
לתחייה. בארוחת הערב הוא כבר הספיק לשאול אותי מה יקרה אם
מישהו ישים פתק בכותל המערבי ויבקש שאנשים שמתו יחזרו לחיים
שוב. אמרתי לו שאף אחד לא יבקש דבר כזה.
כעת הוא שכוב עלי, נושם בשקט. אוהב אותי. ידי נשלחת בלי משים
ומלטפת את זרועו. "די, זה מדגדג". הוא מרים את ראשו ובעיניו
הגדולות שוב אותו המבט המפוחד. "אבל בירושלים באמת יש קיר
כזה..." "הכותל המערבי" "שאם שמים שם אלוהים נותן מפתחות ואז
הם קורים" (הוא מתכוון להבטחות?). הפחד, "ומה אם מישהו יבקש?"-
מתחלף לצחוק: "אני הייתי מבקש שתהיה לנו החתולה הכי חמודה והכי
יפה בעולם, שלא תשרוט, ולא תקנא, ותאכל לבד, ותעמוד על שתי
רגליים ותדבר..." הוא צוחק באושר תוך שהוא נותן ביטוי נוסף
לפנטזיה הכי גדולה שלו עלי אדמות- שיהיה לנו חתול. זה כבר הגיע
לרמת אובססיה, משאלה שלעולם לא תתגשם בשל התנגדותם הנחרצת של
אבא ואמא.
"והם בכלל מקנאים כי הם לא מבינים." "מי לא מבין?" "הכלבים",
נאור מפגין בוז כלפי כל חיית בית שאינה חתול.
הוא ממשיך לחבק אותי. אני שוב מלטפת את זרועו. "נו, די! זה
מדגדג!". ואז הוא ממלמל "הלוואי שהנחש הטיפש הזה לא היה מקלל
את אדם וחווה, ואז הם היו חברים של אלוהים, והיה הרבה יותר
טוב." "באמת אז היה הרבה יותר טוב".  "את תמיד תגני עלי?" הוא
רואה יותר מדי סדרות אקשן. "אני תמיד אגן עליך", ילד יקר שלי,
כמה שאוכל. רק תתרחק מאנשים רעים, מפיגועים, וממכוניות שנוסעות
מהר מדי.
"אני אוהב אותך" "ואני אותך, הכי בעולם". אנחנו ממשיכים לשכב
כך, חבוקים, בשקט. כעבור דקות מספר הוא אומר "אני יכול לשמוע
את הלב שלך, " וצוחק, "הוא נשמע כמו כדורסל" "הוא נורא אוהב
אותך, הלב שלי" "אז בגלל זה הוא דופק לי באוזן?!" הוא צוחק
בתוכחה.
אנחנו מפליגים אל תוך הלילה.

יום שישי, 21:25, 22/06/02