עדיין יושבת וחושבת על הימים שבהם הייתי איתו, מהרהרת אם היו
שווים את זה, יודעת שכן, כל רגע קטן בחברתו היה שווה את זה.
תמיד חיפשתי את המושלם, את הנסיך על הסוס הלבן, מצאתי חלקים
קטנים ממנו באותו האדם.
מעולם לא התכוונתי לגרום לו לכאב, האשליות הקיפו אותי, הטביעו
בים של שלווה, ובכל זאת הרגתי אותו נפשית, היחיד שאיתו הרגשתי
שלמה, הצלע המשלימה שלי.
נכון שטעיתי, נכון שהזלתי דמעות, אבל זה לא עזר, לא זה ולא כל
שיחות המוטיבציה שבאו בעקבות שברון הלב, אלו רק הטעו אותי,
גרמו לי לחשוב מחשבות מוטעות.
מתגעגעת. מזילה עוד דמעות. לא עוזר. הוא נעלם, לעד.
הכאב מפלח את עורי, חודר אל עצמותיי, גורם לנזקים בלתי הפיכים
ונסבלים, גורמים לחשוב מחשבות על מוות, על דברים רעים, יוצר קו
מחשבה חדש לגמרי- שחור.
מבט אחד חטוף גורם לכאב להעלם לשנייה אך לאחר שנייה נוספת
לחזור בגל חדש, בהוריקן אימתני של זעזוע.
ים של דמעות. דמעות. ושוב דמעות.