"ככה אני אוהב אותך".
"ככה איך? :)".
"ככה. כמו שאת." הופ, שוב שכחתי את המם, באמצע ה"כמו".
היא לעולם לא תדע שהכנסתי אותה אחרי שסיימתי את המשפט. ההודעה
נשלחה אליה אחרי עריכה. הכל מושלם בצד שלה. אצלי טעויות, אצלה
הכל... מושלם. כשאני מדבר איתה אצלי הכל מושלם. כשאני מדבר
איתה אצלה הרוב מושלם.
אני מנסה לדבר איתה הכי כנה שאני יכול, הכי פשוט, הכי כמו שהיא
צריכה לקבל ממני, מכל אחד. כשאני מדבר איתה אני חושב שהיא
צריכה לקבל את הכי טוב מכל אחד. פחות מזה ייחשב עלבון בשביל
המושלמות שלה. פחות מזה אני לא מוכן שיהיה לה. הכל אני אעשה
בשבילה. לעזאזל, אני אמות בשבילה. אפילו. איזו אישה. אצלה הכל
בלונדיני. אצלי הכל אפור.
לדעתי היא צריכה למות בגיל עשרים, אני לא אהיה מסוגל לראות
אותה מאבדת את ה.. לא יודע. אני יודע למה אני מתכוון. זה לא
יהיה כמו פעם, אף פעם. עשיתי בשבילה המון, היא עשתה בשבילי
המון, אבל עדיין, אני חייב לה הרבה יותר. מדהימה זה לא מילה
בשביל אחת כמוה. שוב, היא צריכה לקבל יותר. היא צריכה לקבל
הכל, והרבה. היא צריכה לקבל אותי. שאפתן או מגלומן או סתם
מפגר. היא צריכה לקבל אותי. וחבל. אני סותר את עצמי, אבל היא
טובה מדי בשבילי. אני לא מספיק לה. היא צריכה יותר טוב. היא
צריכה הכי טוב. היא צריכה... אלוהים, בר מזל הגבר שיהיה לו
אותה.