אמרתי לך ספרי לי משהו שאני לא יודע
אמרת שאת כבר לא עם ההוא ועכשיו את עם מישהו אחר
ואני חשבתי ומה איתי, אבל כבר הפסקתי להעלב
אמרתי לך שאת בטח רוצה להגיד "שלושה חודשים אני מנסה לרמוז לך
שלא" אמרת אל תדחוף לי מילים לפה

יכולתי להגיד לך "אמשיך לחזר אחרייך מבוקר ועד ערב עד אשר תעני
לי" ואמרת לי שאת לא חושבת שזה יקרה (נעלבתי, למרות שכבר
הפסקתי)

ואז הבכתי אותך, שוב, כמו שתמיד קורה לי איתך, ואמרת לי שאני
בטח נהנה להביך אותך
ואת באמת חמודה כשאת מובכת, החיוך הלא מבין, העיניים המתחמקות

"ומה חשבת על מה שכתבתי לך?" ומה חשבת על מה שכתבתי לך?
לא רצית לספר
אמרתי לך, שאפילו שאמרת לי לא לכתוב לך שוב, התפתיתי לכתוב
שוב
רק המחשבה עלייך קוראת סמוקת לחיים את השורות שכתבתי

אולי מנסה לעכב את הקץ
"אומרים לדחות את הקץ" אמרת, ואמרתי שעכשיו התחושה של הקץ,
כאן, איתך, היא תחושה טובה, אבל אחר כך, לבד, זה אחרת
"אני מובכת"

"אני רוצה לצייד אותך במחמאות" אמרתי
"לא, אני הולכת!" איימת, אבל לא האמנתי
"את יפהפיה", את כלכך יפהפיה
מאוד מעריך את ההתנהגות שלך לכל אורך הזמן הזה, האהדה

ורגע, יש עוד משהו אחד

אני לא אוכל להיות ידיד שלך, או עוד אחד שאומר שלום
ואמרת שאת מבינה, אולי הפעם הראשונה שהבנת בי משהו