כמה מוזר לחזור לעיירת הפיתוח אחרי שהתרגלתי לעיר הגדולה.
השתוקקתי שם לרגע של שקט, ללא רעש של אוטבוסים מעצבנים שמגעים
פחות או יותר כל חמש דקות, התגעגתי לרגעים שמסתקלים על השמים
והם שחורים ונקיים עם אלפי נקודות אור קטנות ומדי פעם כוכב
נופל.
  כמה מוזר להיכנס לבית הקפה היחיד שבאיזור ולהכיר כמעט את
כולם, להזמין הפוך מזו שחבר שלה מת לפני שנה מהתקלות עם
מחבלים, ולבקש מזה שהיה בכלא שנה על מעילת כספים שיחליף דיסק
עדיף לאהוד בנאי.   ולפני שמתישבים חייבים לעשות סיבוב "שלום"
בין כל השולחנות כדי שאף אחד לא יעלב.
ואז כל האחים הקטנים של החברים שלך באים ושואלים אם יש לך
אוטו, ואם אכפת לך להקפיץ אותם הביתה. כי מפחיד בעיירה הקטנה
שלנו יש הרבה חושך, אין מקום שאי אפשר לראות את הכוכבים ממנו.
ואז אחרי ה"יציאה" נוסעים למצפור או לגבעת המשאלות, שליד בית
הקברות (שמאז שיסדו אותו הוא מושך אליו אנשים כמו מגנט). מגעים
לשם ומוציאים את שמיכת הצמר פק"ל מכונית. נשכבים על הגב ואחרי
שמזהים כמה מערכות כוכבים ומספרים את הבדיחה שכבר יורקת בקבר
של עצמה "למה שולחים פרה לחלל?  בשביל החלב", מחכים כדי להביע
משאלה.  כשהינו קטנים יותר ביקשנו להגיע לעיר הגדולה, עכשיו
אנחנו מבקשים שנצא מהצבא בריאים או שנמצא עבודה, ואולי אפילו
חבר.          גם זה מוזר בעיר הגדולה לא רציתי חבר, או יותר
נכון לא רציתי חבר משם. כולם נראו לי דואגים מדי למראה הכללי
שלהם ולא לדרך שבה הם מנפנפים אותך או מתיחסים אליך.
אצלנו בנגב יציאה ראשונה היא בדרך כלל טיול קצר לאור הירח, או
שיחה לצד נס ומוסיקה , ואצלנו בדרך כלל יש טעם במוסיקה. זה או
מזרחית או טרנסים או להקות רוק ומטאל שאף אחד לא שמע עלהם
עדיין.  להיות חדשים ומפורסמים אצלנו זה סימן טוב, זה אומר
שבעוד שנה שנתים גם בתל אביב ישמעו אותם.
כשיש אצלנו מסיבה או מופע זה אטרקציה, נכון אנחנו לא המבינים
הגדולים בתאטרון ולא בסרטים זרים, אבל אנחנו קהל טוב וחם.

    בעיר הגדולה יכולה לעבור עליך הטראומה הגדולה ביותר ואף
אחד לא ישאל אם הכל בסדר, ואם את צריכה משהו, כי אף אחד לא ידע
יבחין או ישמע על כך.  אצלנו לא יעזבו אותך עד שתחטפי התמותטות
עצבים, וכשתחזרי מהמוסד תחקה לך עוגה עם כתב יפה ועגול "גם ככה
אנחנו אוהבים אותך".  בעיר הגדולה חתיכת עוגה עולה 25 ש"ח וזה
הרבה יותר  ממצרכים  +  שעת עבודה.

   אצלנו אם את שוכבת עם משהו כולם יודעים ושואלים אותך איך
היה, וזה טוב כי אז את יודעת עם מי כדאי ועם מי לא.
   אצלנו את יכולה להגיע בפיג'מה מפוספסת ונעלי קיפי לפאב/
קפה/ מסעדה, כי גם ככה אף אחד כבר לא מציץ לך על הציצי.
      וכשתלכי לקולנוע לא תקני פופקורן פשוט הושיטי ידך אחורה
ותגנבי קצת.
  אין פקקים חוץ מבבוקר ליד בתי הספר, ואם יציבו רמזור כולם
יגיעו לשם לרקוד.  לחילים במדים יש כבוד והנחות ולאמהות בהריון
יש תמיד מקום באוטבוס.

  העיירה שלי מתפרקת. כל הצעירים עוזבים או לעיר או לקיבוץ.
הסמים נמכרים בעיקר בבית הספר היסודי זה שליד המרכז.
המשטרה היא הפושעת העיקרית. והמורים כל כך זקנים שהם יכולים
לתת עדות אישית על תקופת הקרח והמבול.

  גם ההורים שלי עזבו את העיירה. ואני כמו קרציה לא מסוגלת
לעזוב, לא מסוגלת לאבד את השקט שלי, את הפינה הקטנה שלי, את
השקיעות את הזריחות, את הרכילות הקטלנית את הזמן האיטי שעובר
כשאת אומרת לו לעבור.  והכי חשוב את הילדות שלי, את העצים
שמחכים שתתפסי עליהם והנדנדות שאם תשבי עלהן תתפרקי יחד איתן.
את החברים שבאש ובמים יהיו איתך ולא חשוב כלום.

אני בת 20 השתחררתי לא מזמן לא יודעת מה אני רוצה לעשות בחיים
שלי ללמוד לטייל לעבוד עד המוות הקשה, בנתיים חזרתי לעיירה
הקטנה שלי, לשקט הבלתי מובטל שלי.  מבולבלת רצח אבל שמחה.  לא
יודעת מה אני רוצה מעצמי אבל  הכי מחוברת בעולם.  מחפשת עבודה
כזאת שתחזיק אותי שנה שנתים. רוצה רק לאכול לישון לכתוב לצייר
לראות המון טלויזיה.  לטייל, לראות את השטפונות בחורף פעם
בשבוע להשתכר עם כל החברים.

   אני מפחדת מהעיר הגדולה לא מכירה שם אף אחד. לא מבינה את
הרמזורים והרחובות.  לא יודעת איפה לקנות מה ואיך להשתמש בזה
אחר כך.    והכי חשוב לא יודעת איפה לחפש את הירח בלילה שינחם
שיזכיר לי איזה יום היום ואיך יהיה מזג האויר מחר.