כלם קראו לו "איקס". אף אחד לא ידע מה היה שמו האמיתי. אבל הוא
היה מן כזה 'אף אחד' וגם מן כזה 'כל אחד', ש'איקס' התאים לו
בדיוק. הוא לא טרח לשנות זאת, ולא תיקן את שמו לשום איש. הוא
שמח להיות מן 'אף אחד שכזה' - מפני שבזכות זה הצליח להתחבא
מכלם. הם פשוט לא ראו אותו.

אבל מצד שני גם היה תמיד מן כזה שאומרים לו: "הי אתה, מאיפה
אני מכיר אותך?", כי הוא דמה לכל אחד, והוא היה עונה מיד: "אני
רק דומה לו, אני לא הוא". כך התרגל לענות. והשואל היה מביט בו
שוב, מהורהר, ומביט בו עוד פעם ולבסוף אומר: "אה, כן? טוב, אז
סליחה", והולך.

אבל יום אחד השתנו חייו של איקס. סתם כך, במקרה. כמו שאצל 'כל
אחד' זה קורה. אבל בעצם כמו שזה קרה אצלו - ל'אף אחד' זה לא
קרה מעולם. אצלו 'המקרה' היה מונח על המדרכה, לפני הרגליים
שלו, ולא לפני הרגליים של 'אף אחד' אחר. ואצלו 'המקרה' קבל
צורה של תמונה.

תמונה? כן, סתם תמונה של ראש שהייתה מונחת על המדרכה. הוא כמעט
דרך עליה. כי הוא תמיד מן כזה שהולך בלי להסתכל איפה שהוא
דורך. כמו כלם כמובן. אבל משום מה הוא הרגיש שכאילו מסתכלים
עליו, מלמטה, והוא נעצר.

זו הייתה הרגשה משונה. 'מסתכלים עליו' - מה פתאום? הרי הוא 'אף
אחד' כזה, שלא מעניין את 'אף אחד', ועוד 'מלמטה'? איך זה יכול
להיות? מי יסתכל עליו מלמטה? עליו כלם מסתכלים תמיד רק
'מלמעלה'. והוא עצר - לא דרך עליה! - וראה אותה.

כן זה היה הראש 'שלה'. של בחורה. ואיך הוא בעצם ידע שזאת 'היא'
ולא 'הוא'. הרי זה היה רק ראש, והיום אי-אפשר לדעת אם זה 'הוא'
או 'היא' רק לפי הראש. כלם אותו דבר. אבל הוא היה בטוח שזאת
'היא'. איך? לפי המבט, זה מבט שרק 'היא' יכלה להביט ולא
'הוא'.
ו'היא' - הסתכלה עליו. כן - מלמטה.

הוא הרגיש עם זה קצת לא בנוח. לא יפה לתת לבחורה להביט בך -
מלמטה. זה לא מנומס. והוא - הרים אותה. סליחה - לא אותה. את
התמונה של הראש שלה. וקרב אותה לעינו. קרוב קרוב. והביט, ושוב
הביט, וחשב - היא יפה. היא בהחלט לא 'כל אחת' כזאת, ובודאי לא
'אף אחת' כזאת. היא בטח משהי מיוחדת. מיוחדת מאוד. והוא הסתכל
והמשיך להסתכל וידע - הוא מאוהב. כן, מאוהב ממבט ראשון. מאוהב
בתמונה.

ואז הוא תפס שהוא לא מסוגל להפסיק להסתכל בה. כי ככה זה בן-אדם
מאוהב. אבל מה עושים? צריך ללכת הלאה. אי-אפשר לעמוד כך סתם
ברחוב ולהביט בתמונה בלי סוף. וללכת ולהביט בתמונה - זה מסוכן.
אפשר להתנגש בעמוד ולראות כוכבים ולא תמונה.

הוא הביט בה טוב, ועוד יותר טוב, ואז עצם עיניים וראה - שהוא
עוד רואה אותה, גם בעיניים עצומות. הוא פתח את העיניים הביט בה
שוב בעיניים פקוחות והכניס אותה לכיס שמעל ליבו. את התמונה
כמובן. כי היא כבר הייתה בתוך ליבו ולא מעליו.

והמשיך ללכת. לאן? - 'לשום מקום' או 'לכל מקום'. מה זה משנה?
אבל בדרך הוא לא הפסיק לחשוב עליה. איך היא נראית, בפנים
לפחות, הוא כבר יודע. אבל איך קוראים לה? היא בטח לא 'סתם
מישהי' והיא בטח לא 'כמו כל אחת', ודאי וודאי שהיא לא 'אף אחת'
כזאת. אז היא גם בטח לא "איקסית". אז אולי היא . "וואית"?

משהי כזאת מיוחדת חיבת להיות מן "וואית" שכזאת. כזו שכל אחד
ברחוב מסובב אחריה מבט, כזו שכלם יודעים שהיא 'האחת והיחידה'
ושאין אחרת כמותה. כזו שכולם יודעים שהיא "וואית" ולא מבלבלים
בינה לאחרות. וכשפונים אליה זה לא בגלל ש"היא דומה לה וזאת לא
היא", אלא רק בגלל שזו היא בודאי. והיא ודאי שמחה להיות לא 'אף
אחת שכזאת'.

אז, מה בעצם יוכל 'אף אחד שכזה' כמוהו למצוא בה. או יותר נכון
מה תוכל היא למצוא במן 'אף אחד' או 'כל אחד' כמוהו. הוא הרי
כלום כזה. ואפילו טוב לו עם זה. אבל, הוא מאוהב . בה, אבל, היא
רק . תמונה.

פתאום הוא התחיל לפחד. מה יהיה אם יראה אותה פתאום מולו? מה
יהיה כשהתמונה תהפוך להיות בשר ודם? היא הרי לא תראה אותו
בכלל. הוא יהיה כלום בשבילה. וגם היא תקרא לו "איקס", ולא תדע
מה הוא שמו האמיתי. וגם לה הוא לא יטרח לשנות זאת.

ומצד שני היא אולי תגיד לו: "הי אתה, מאיפה אני מכירה אותך?",
כי הוא דמה לכל אחד, והוא יענה מיד: "אני רק דומה לו, אני לא
הוא". כי כך התרגל לענות. והיא תביט בו שוב, מהורהרת, ותביט בו
עוד פעם ולבסוף תאמר: "אה, כן? טוב, אז סליחה", ותלך.

ופתאום הוא כבר לא שמח להיות מן 'אף אחד שכזה' - וכבר לא רצה
להיות כזה שמתחבא מכלם. ופתאום הוא רצה שהיא תראה אותו ורק
אותו, ותדע שזה רק הוא האחד והיחיד והמיוחד, ושאין כמותו
ושכולם ישמחו לראותו ולא יבלבלו בינו לבין אחרים.

אז הוא שינה את שמו ל "וואי".
וזה כבר סיפור אחר.