לנעה - שעזרה לי להבין שזה לא תמיד טוב לכאוב, ושעזרה לי לראות
איך שאני הייתי:


ביום הראשון שיערה הגיעה, לא עלה ירח. כאילו סימן. פשוט לא עלה
ירח. כן, פשוט ככה. נשמע מוזר, נכון? גם יערה נשמעת ככה.
היא הגיעה אלינו לבושה בג'ינס קרועים, לא אופנה חס וחלילה, אלא
פשוט מרוב הזמן שהיא לבשה אותם, וחולצה גדולה כזאת, של
מבוגרים. היה לה שיער ג'ינג'י ארוך ועיניים חומות-אפורות,
מדהימות כאלה. והשפתיים שלה... פשוט בלתי יאומנת, יערה.
אז בלילה הראשון שהיא הגיעה אלינו, אמא שלי כמעט חטפה שבץ.
כשהיא ענתה לפעמון ופתחה את הדלת היא ראתה ילדה, עוד לא בת שבע
עשרה, גבוהה, מטר שבעים וארבע, ומלוכלכת לאללה.
אמא שלי, ש"אוספת" חיות פצועות למיניהן בערך מאז שהשמש זורחת,
כמובן שלחה אותה בלי לבזבז זמן (ואפילו לא שאלה אותה לשמה)
למקלחת. תוך רבע שעה הגעתי הביתה. איזו פדיחה. נכנסתי למקלחת
ישר (אימון כדורסל, אתם יודעים...), ויערה בדיוק יצאה מהמקלחת.
היא צרחה. גם אני צרחתי, אבל מהצרחה שלה, את שלי לא שמעו.
המקלחת שלנו אטומה, ככה שאף אחד לא שמע אותה צורחת. גם הגזמתי.
זה לא היה כל כך חזק. ככה שאף אחד לא שם לב למה הלך שם. במשך
איזה חצי שניה של הלם עמדנו כמו מטומטמים בוהים אחד בשני. המזל
שלי היה שלא התפשטתי לפני, כמו תמיד. כשהיא עברה, השניה,
הושטתי לה מהר מגבת ויצאתי החוצה.
"אמא!"
"כן מתוק?"
"למה לעזאזל לא אמרת לי שיש לנו אורחים?"
"אה, אז פגשת אותה?"
שמעתי אותה מחייכת. אוחח! האמא הזאת. נכנסתי לחדר וזרקתי את
התיק על הרצפה, כרגיל. במחשבה שניה התחלתי לסדר את החדר, מהר
מאוד, כי נזכרתי ביצור המדהים ההוא שמתקלח אצלנו בבית.
חזרתי למקלחת. שתי דפיקות על הדלת והיא עונה. "כן?" שיערות
ג'ינג'יות ארוכות מדהימות הציצו מחרך קטן.
"אמממממ... אההההה... סיימת?"
"כן, תיכנס." היא פתחה את הדלת לגמרי. שמתי לב שחולצה היא עוד
לא לבשה. היא הייתה פשוט יפה.
בשניה אחרי נגמר המחזה המשגע, והיא יצאה מהחדר, משאיר אותי
נדהם.
נכנסתי להתקלח. אם תעזבו לרגע את העניין שעמד לי, הייתי אומר
שהכל עבר כרגיל. אתם מבינים, לפניה, המגע היחיד שהיה לי עם
בנות המין השני היה כשהן התחככו בי בניסיון לעבור במסדרון צפוף
במיוחד. אז התרגשתי. גם אם לא ממש נגעתי בה.
ישבנו לארוחת ערב. אמא שלי, אחותי הקטנה נועה, יערה ואני.
אכלנו כרגיל, כאילו שום דבר לא חדש. נועה, כרגיל, ניסתה לגרום
לברבי שלה, פיצקשושה, לאכול. אמרה שתהיה אנורקסית. אבל
פיצקשושה, כרגיל, לא נגעה בכלום. יערה, לעומת זאת, אכלה ועוד
איך. יותר ממני היא אכלה. וזה לא שאני שמן. האוכל הזה הוא
אנרגיית הכדורסל שלי.
פיצקשושה הייתה אמורה לקחת דוגמה ממנה. אני אומר לכם, דפוקה
בשכל הנועה הזאתי. אני מתחיל לחשוד שהיא מאומצת.

ככה ימים עברו, וירחים הופיעו, ונועה ויערה היו משחקות עם
פיצקשושה והחבר שלה, טרזן, והן נהנו נורא. ואני? אני ישנתי
בעיקר, וחלמתי עליה.
איך היא התייחסה אליי? כרגיל. היינו יושבים ומדברים לפעמים,
אבל בדרך כלל נועה ופיצקשושה היו מפריעות.
אם רציתי אותה? בטח שכן. רציתי אותה יותר מכל דבר אחר.

אתמול שיחקנו כדורסל, היא ואני. היא ניצחה. היא לא גבוהה ממני,
אבל היא הרבה יותר קטנה וזריזה. צחקנו על זה, ואז היא נישקה
אותי. זה היה נורא מפתיע. עד עכשיו אני לא ממש מעכל. היא נישקה
אותי!
אני פשוט לא מאמין. נועה, כמובן, יצאה לחצר בדיוק ארבע וחצי
שניות אחרי, והתחילה לצעוק לאמא שיערה ואני עושים כמו פיצקשושה
וטרזן. אמא ירדה מהר למטה, ופשוט התחילה לצחוק. גם יערה צחקה.
היא הייתה כל כך יפה. ואני? אני סתם עמדתי וחייכתי. נועה הלכה
סופסוף לחדר שלה.

אתמול גם הייתה היומולדת של פיצקשושה. אז ישבנו בשולחן ואכלנו
את הממתקים והעוגות שהכנו קודם. היה טעים.
רק בזמנים כאלה אבא חסר לי. אני זוכר שכשהיינו קטנים והיו
לפיצקשושה ימי הולדת (משהו כמו שלוש-ארבע פעמים בשנה) הוא היה
לוקח אותנו לטיולים בחוץ, ועושה לנו פיקניקים. אבל בואו לא
נדבר על אבא שלי. סקרנים? עזב אותנו כשהייתי בן תשע (היום אני
בן שש עשרה) בשביל מישהי אחרת, ומאז לא שמענו עליו. מההלם אמא
שלי הפילה את התאומים שהיא הייתה בהריון איתם.
היום אנחנו סתם מתפטמים כל הערב, נותנים לה נשיקה ושולחים אותה
לישון. ונועה? נועה ילדה קטנה. היא הולכת לישון יחד איתה.
אז היא הלכה לישון מוקדם. שמחתי. הקרצייה הקטנה לא תפריע שוב.
זה היה יום שישי, אבל החברים שלי היו כולם ישנים או משהו דומה.
אנחנו עושים את זה לפעמים, לישון ליל שישי.
יערה נכנסה לחדר שלי. בלי שום אזהרה מוקדמת היא לקחה את הגיטרה
והתחילה לנגן את השיר הכי עצוב בעולם. הוא הזכיר לי ירח.
פריטות איטיות, שקטות. מרדימות בעיקר. יערה ידעה לנגן טוב. בלי
מילים היא נעצרה, שמה על השידה שלי תמונה הפוכה, שלימים אני
אגלה שהייתה תמונה שלה עם כלבה מדהימה, והתחילה להתפשט. כאילו
זה היה דבר הכי טבעי שבעולם, לשכב איתי עכשיו.
"אתה תזכור אותי?" שאלה בקול שקט.
"תמיד." לא שיקרתי.

ואהבנו.
אותו הלילה הסתכלתי דרך החלון. לא היה ירח. היא עזבה. יערה שלי
הלכה, והשאירה לי רק תמונה אחת ואלפי זכרונות.

                                                           
       יערונת, אני עדיין זוכר.