במרס לפני שנה, מצאתי את עצמי יושב בוקר אחד, שותה תורכי קטן
מול שירה שהסתכלה לי בתוך העיניים כמו שרק שירה ידעה, ולא
חשבתי. זה היה אחד היתרונות בלהיות עם שירה, לא הייתי צריך
לחשוב, היא הייתה חושבת במקומי ולא כמו בפעמים אחרות, זה ממש
לא הפריע לי, נהפוך הוא.

שירה הובילה עלי שלוש אחת בטאקי, קלפים ישנים בלי התוספות
המעצבנות שהגיעו אחר כך. אין מה לומר, היא אכלה אותי בלי מלח
במשחקי זוגות, הייתי רגיל לטקטיקה של שלושה שחקנים ומעלה ולקח
לי זמן להיכנס לדרך המחשבה של אחד על אחד. בדיוק שיניתי כיוון,
ותוך כדי שהייתי מופתע, בפעם הרביעית בחמש דקות, ששוב תורי,
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.

שיניתי צבע לירוק ויכולתי להרגיש את העיניים שלה חופרות לי
במצח, הרמתי את הראש ופתחתי אותן, העיניים, גדולות גדולות,
יכולתי לגמור רק מהמבט שנתנה לי, מעפעפת בהילוך איטי, והיה לי
טוב. לא אמרתי לה כלום בחזרה, אבל נישקתי אותה, זה כן, אני לא
מן מניאק שמקבל דברים כאלה כמובן מאליו, נישקתי אותה וויתרתי
על לשים שתיים פלוס בראש הערימה. היא קצת רעדה ונתנה לי לשון
רטובה וחמה שלקחתי עד הסוף ועטפתי מכל הכיוונים, יותר מזה לא
יכולתי לתת שם בין כל האנשים בבית הקפה. ואז בשניה שהתנתקנו
ראיתי את זה, מרוב התרגשות היא לא שמה כנראה לב והיד שלה קבלה
זווית שטוחה מאוד על השולחן, וראיתי הכל, את כל שלושת הקלפים
שנשארו לה ביד וניצחתי.
מאז לא ראיתי עוד את שירה.

ללי...