- "זה התחיל קצת לפני שהילד מת, אז חשבתי על זה ודיברתי איתה
בפעם הראשונה." אמר האיש הגבוה.
- " ממה מת? "שאל השני, המבוגר.
-  "מחלה", אמר הגבוה, "היה חולה ומת"
-  "זה בטח נורא קשה... עצוב... " אמר המבוגר
- "נכון קשה... קשה מאוד. בהתחלה חושבים זהו די הכל נגמר, לא
יהיה יותר כלום, אין בשביל מה לקום בבוקר,  נגמרו החיים,
אבל.."
- "אבל הנה אתה פה".
- "חייבים להמשיך אתה יודע" נאנח האיש הגבוה.
- "כן" השיב המבוגר באנחה משלו.
היתה שתיקה נעימה, רכה מנחמת.
אך ככל שהתמשכה, הלכה והתעבתה והתקשחה  עד שהעיקה.
- "איך היא הגיבה?" שאל המבוגר, מחליק ומפוגג את גושי
המועקה.
האיש הגבוה התחיל לבכות.
- " איך אפשר?" יבב, "איך אפשר..."
הוא מחה את הדמעות ונשם נשימה עמוקה.
- "זה לקח קצת זמן. בהתחלה היא לא רצתה לשמוע על זה. אמרה שלא
בא בחשבון."
- "ואתה?"
- "אני התעקשתי, אמרתי שככה אי אפשר להמשיך, הסברתי שמוכרחים
לשנות, לעשות הכל אחרת, שחייבים ממש חייבים לנסות ... אפילו
חשבתי שאם לא תסכים אני אעזוב אותה ואת הילד אבל אז הוא חלה
והכל נפסק."
-  "בטח. אני יכול להבין את זה"
-  "רצנו מרופא לרופא," סיפר הגבוה, "היינו אצל כל המומחים
הכי גדולים, חשבנו אפילו לנסוע איתו לטיפולים בחוצלארץ אבל כבר
לא היה טעם."
-  "כל כך מהר? כמה זמן זה לקח?"
-  " אולי שלושה חודשים. היינו כל כך עסוקים שלא הרגשנו שהזמן
עובר ופתאום הוא כבר היה חסר הכרה ומת ..."
- "אז וויתרת על כל העניין?"
- "היינו כל כך שבורים ועצובים... וגם נשארנו לבד... אנשים
התרחקו כי לא היה להם נעים להיות איתנו... והיה לנו רק אחד את
השני. אבל אחרי שנתיים לא יכולתי יותר ודיברתי איתה על זה
שוב."
-  "והיא?"
- " אני חושב שאז כבר לא היה איכפת לה. היא אמרה שאני יכול
לעשות מה שאני רוצה. "
-  "למה?"
-  " אולי כבר לא היה לה כוח להלחם איתי ואולי הבינה פשוט
שאין טעם"
-  " לא כל כך נראה לי" פקפק המבוגר
- " ואולי הפסיקה לאהוב אותי והעדיפה להשאר לבד."
- האיש הגבוה שתק. אחר כך הביט באיש המבוגר. עיניו נצצו.
- " האמת שאני לא יודע." אמר, " אין לי מושג למה זה נגמר ככה
ואני לא בטוח שזה כל כך חשוב".
הוא הכל שוב לבכות.
- "לא, לא", אמר המבוגר, "זה חשוב מאוד."
- הוא חיבק את האיש הגבוה שהרכין את ראשו.
- " חשוב שנדע שהכל היה אמיתי" אמר המבוגר. הוא ליטף את ראשו
של האיש הגבוה.
-" זה חשוב מאוד מאוד. לכל דבר יש סיבה.  לפעמים לוקח הרבה זמן
עד שמבינים, אבל בסוף מבינים, אני יודע... "
האיש הגבוה הניח את ראשו על כתפו של האיש המבוגר. הוא חדל
לבכות. האיש המבוגר המשיך להחזיק אותו בזרועותיו וליטף את
ראשו. הוא שר לו בלחש
- " אבא הלך לעבודה - הלך, הלך, אבא - ישוב עם צאת הלבנה -
יביא לך מתנה..."



פברואר 01