[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







לי קיי
/
גולגולת

 כל חלקלקי הלשון שדיברו על יערות ירוקים, על רוח ים צוננת,
לא ידעו דבר וחצי דבר. החום עכור, מוצק כמעט, ואין צל נראה
לעין. אנשים רבים סביב הגבעה, וכבר עבר הלגיון בצעד דורסני,
רגלי חייליו מעלות עוד ועוד ענני אבק, כאילו לא יבש מספיק
האוויר. אינני יודע מה הביאני לכאן היום. עוד לפני שראיתי את
ההמון הזורם, ידעתי שאצא מהעיר ואלך למקום הזה. לגבעה הזו.
וודאי מאוחר יותר יתברר איזה פתח זומן לי, איזו מקפצה נקרתה
לי, שאעלה בה.





   השבוע האחרון היה שקט. אפילו אורב, מצפה להתגלות. אנשים לא
מתעניינים יותר, לא שואלים. ספריי נותרים במקומם, מבטים
חושדניים מלווים אותי מעבר לפינות בתים, סביב כיכרות. לפתע אין
עוד צמא לרעיונות חדשים, העיניים המבקשות נסכרו כולן. אפילו
המארח שלי נהיה קצר-רוח, ואלמלא היה חדרי מובטח מראש (ומשולם
במטבע קשה) כנראה הייתי נאלץ לישון ברחובות. גם אלו שחשבתי
לידידיי, שהפכו לשליחים נאמנים בזכות עצמם, נמנעים מלפגוש בי
ברחוב. בעצם, נמנעים מלראותי כלל. רק ברק אקראי של ראש מגולח
מעבר לדוכן בשוק, או בין עמודי התמך, מסגיר אותם לעיניי. מעט
הגלימות הכתומות נעלמו כלא-היו, וודאי הוסתרו עמוק במרתפים, אם
לא נשרפו.

 הם חסרים לי. שיחתם הנעימה, ניצוץ הילדים בעיניהם, הדרך
המפותלת, יד ביד, מהאשליה אל המציאות וחזרה. בימים פוריים היו
כמה עשרות יושבים בכיכר, או תחת צל החומות, מוקסמים מריקוד
המילים שלי ושל תלמידיי. מתנודת השיחה הבלתי פוסקת, מהנהר
הזורם אלי-ים. ובלילות המעטים שהעזתי לעלות אל הגג, להקשיב
לשיח הכוכבים (כל כך דומים, כל כך שונים), להישטף באור הירח,
תמיד הייתי מבחין בעוד כמה שותפים על גגות סמוכים, חברים חדשים
הצועדים את צעדיהם הראשונים. ומתוך המבט האחר הזה, מהזווית
המשותפת על העיר הישנה, הייתי צולל אל תוך עצמי, מכונס בריק
הפנימי, המנקה, עד שחר.

   אחד מהם אהבתי במיוחד. הוא לא היה תלמיד או שותף-לדרך
במלוא מובן המילה, יותר עמית לשיחה, אתגר אפילו. את שערו הארוך
לא גילח (לו היה עושה כן, רבים מההולכים אחריו היו מחקים
אותו), אבל מחשבותיו ורעיונותיו היו משב רוח מרענן במדבר
המקובע של העיר הזו. מובן שהיו דברים רבים בהם טעה, וניסיתי
להראותו את טעויותיו, אך בכל פעם היה מוצא דרך פתלתלה סביב
מלותיי, מותיר אותי מבולבל מעט, לעולם לא משתכנע. ליבו טוב,
בזאת אני בטוח. מעודו לא היסה אדם, או הפריע לדבריו, תמיד
האזין במתינות (נדירה כל כך, במקום הנמהר הזה) ובמלים ספורות
ידע לענות. להסיר כל ספק וחומת-נגד, מותיר אחריו פיות פעורים.
מושיט יד סובלנית ומקבלת גם למי שעלבו בו, תקפו אותו. אלמלא
היה מצהיר השכם והערב שאין כוונתו לשנות מנהגיהם של אנשים,
הייתי עלול לחשוב אותו למתחרה.

   אבל גם אותו לא ראיתי זה זמן. וודאי יצא שוב לאחד מטיוליו
בארץ. מדי פעם היה נעלם מהעיר לימים, או לשבועות, משוטט
בדרכים. ללא תכניות, מבלי לומר מתי יחזור. הסיפורים היו רצים
לפניו בדרכו חזרה, מהם יפים ואמיתיים, מהם מוגזמים, מהם
מופרכים בעליל. כשהיה חוזר, היה בא לבקרי, והיינו יושבים
ומשוחחים במשך שעות ארוכות. אף פעם לא הזכיר את אותם מאורעות
גדולים שהיו אופפים אותו כמו הילה, רק רגעים קטנים, נגיעות
מקריות באנשים בדרך. באותן שיחות יכולתי לראות את האור בפניו,
את האהבה העמוקה, הכנה, לכל אדם באשר הוא. את האמונה בטוב,
בתיקון, באפשר. אך ההרגשה, כאילו רק עוד עידוד קטן יעלה אותו
לגבהים נשגבים גם ממני, הייתה נעלמת עם ערב. למדתי ממנו על
טיבם של אנשים לא פחות משלמדתי ממוריי הגדולים ביותר. אקווה
שיחזור בקרוב. הוא חסר לי עתה יותר מכולם.





הס הושלך בקהל, או לפחות פוזר במנות גדושות. אחד המפקדים קורא
בקול צועק מילים שאינני שומע בשפה שאינני מבין. המתח בקהל מכה
בי בעוצמה, נראה שזה הרגע לו מחכים כולם. בראש הגבעה שלושה
אנשים מונפים לאוויר, מוצבים כתרני ספינה, גבוה מקומת אדם.
ידיהם פרושות, מהודקות לקורה. קומץ הקריאות הכואבות, הנזעמות,
נבלע במטר מחיאות הכפיים וקריאות השמחה, שהקהל יורה לעבר שלוש
הדמויות המעולפות. כמה חיילים עוד מתגרים בהם, דוקרים
בכידוניהם, אבל כמעט ללא תגובה. פניהם שמוטות, חיוורות, ידיהם
ורגליהם נוטפות דם. אחד מהם מצליח להרים את ראשו לרגע, לשלוח
מבט מרפרף על ההמון הרועש. עיניו נתקלות בעיניי, ואני מזהה את
הפנים המוכרות, השלוות כל כך, השמחות כל כך, העצובות כל כך.
 העולם מיטשטש באחת, ברכיי כושלות תחתי.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אני לא יודע מה
היא מוצאת
בתל-אביבי.

שמואל
איציקוביץ'
ממשיך במסע
ההכפשות.


תרומה לבמה




בבמה מאז 25/7/02 21:22
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
לי קיי

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה