שלט הניאון הירוק עשה לשלומית כאב ראש.
אורו המהבהב בצירוף לקירות הצבועים אדום וריחן החריף של נעליים
מעור הוסיפו שכבות על שכבות לגידול המוחי שגדל אצלה מאז התחילה
לעבוד שם.
היא כמובן לא מודעת לזה שהוא קיים,
ועם זאת, בכל יום שהיא מגיעה לעבודה בשעה 15:30 בדיוק, הוא גדל
עוד ועוד ובהדרגה מתחיל ללחוץ על תאי תפקוד שונים במוחה
השברירי בלא ידיעתה.
כל פעם שהיתה נאלצת לאבק שורות וטורים של נעלי פלטפורמה,
הגידול היה מתנפח עוד קצת, ממשיך לעצור אספקת החמצן לתאי
הזכרון שלה לדוגמא.
תופעת לוואי זו עלתה לשלומית 1780 ש"ח בקנסות ואפילו גרירה
אחת, כשהיתה מחנה את האוטו על אדום לבן ומשאירה תו חניה. היא
חשבה שפתרה את הבעיה כשצמצמה את צריכת הסמים הקלים שלה, אבל
כשמצאה את עצמה על כביש גהה מנסה נואשות לאתר את היציאה להלכה,
כבר חשבה שהיא בת העשרים הראשונה עם אלצהיימר.
היא לא ידעה שמצבה גרוע בהרבה. בכל פעם ששלומית היתה אומרת
:"זאת נעל אורטופדית שאנחנו מייבאים מספרד" הגידול היה צומח
שוב. דוחק את המוח כמו ספוג אל דפנות הגולגולת. פוגם בשיווי
המשקל, בוויסות התיאבון, בחשק המיני.
חונק עוד ועוד תאים במוחה בתמים וחסר הישע.
והיא לא חשדה בדבר, המשיכה כרגיל במחשבה שפשוט עוברים עליה כמה
חודשים לא קלים, כשבעצם הגידול שלה התנפח בעשירית האינץ כל פעם
שראתה את שלט הניאון המהבהב "גזית".
"גזית" עשתה לה גידול במוח.
והיא, כמו אמריקאי טוב עם עורקים סתומים שאוכל כל בוקר ביצים
עם בייקון, המשיכה לבוא שבוע אחרי שבוע, משמרת אחרי משמרת,
לעבודה המסרטנת שלה.
   

באותו יום היתה שלומית עצבנית במיוחד.
הגידול התחיל ללחוץ על תאי האיזון ההורמונלי שלה בתחילת השבוע
שעבר, מה שגרם לשינויים חדים במצב רוחה, נטייה לרגזנות ולחוסר
סבלנות מגמתי. היא הרגישה כמו במחזור מתמשך ומיגע.
היא התבקשה לפתוח את החנות באותו יום ועל כן נאלצה להגיע ב9:00
בבוקר. ( אין צורך לציין שהפרה בוטה זו של השעון הביולוגי שלה,
שלא מתחיל לתקתק לפני 12:00 בצהריים, לא היטיבה עם מצב רוחה
הכלבתי והנבחני).
היא נכנסה עם המפתח שלה, נתקה את האזעקה, הדליקה אורות, הפעילה
קופה, טיטאה את הרצפה, העבירה סמרטוט לח על המדפים,
הפכה את שלט ה"סגור" ל "פתוח", הכינה לעצמה כוס קפה, התיישבה
וחיכתה שהיום הזה כבר יעבור.
השעה היתה רק 9:10.

הלקוחה הראשונה נכנסה לחנות ב 9:56 וכמו כלב גישוש מיומן, נגשה
אינסטנקטיבית למגף הכי יקר בחנות, מדדה וקנתה צ'יק צ'ק,
בלי להוציא לשלומית את המיץ. מזל.
שלומית לא היתה מוכרת טובה. היא תמיד חייכה אל הלקוחות חיוכים
כנים, אבל היא לא ידעה לדחוף. לזהות ברפרוף עין זריז את כל
חולשותיו וגחמותיו של הלקוח ואז לשחק איתן וללחוץ עליהן עד
שהוא נשבר ויוצא מהחנות עם נעלי עקב צהוב חרדל שלא במידתו,
כולו אפוף מבוכה ובלבול כאילו יצא מטראנס.
שלומית חשבה שחיוכיה החמים הם גישה חדשנית למכירות ומיותר
להגיד שבכל יום עבודה היתה מתאכזבת שלומית מהאנושות כולה.
"זונות, מנייאקים, חתיכות גושי חרא מצחינים" היתה ממלמלת לעצמה
כשהיתה מחזירה את כל קופסאות הנעליים שנמדדו אל המחסן ומסדרת
אותן לפי מיקומן במדפים הארוכים.
המחסן של "גזית" נתן לשלומית תחושה של שער למימד אחר.
כאילו מאחורי קופסא של סנדלים מהעונה הקודמת, מסתתרת איזו
מחילת ארנב נכספת אליה מחכה כבר עשרים שנה.
מסתבר שיותר פשוט להסתדר עם נעלים מאשר עם אנשים. נעליים
מגיבות לחיוכיה טוב יותר. הן המשיכו להפיץ את ניחוכן החדש,
להבריק באור הפלורסנט החלוש ומעולם לא טענו שב "נעלי מירי" זול
יותר או התווכחו שהעור הוא בעצם זיוף. הן לא בקשו לדבר עם
המנהל אפילו פעם אחת והן בעצם לא אמרו לה כלום. פשוט עמדו
בשורת חיילים ישרה ובבואתה של שלומית חייכה אליה חזרה
מההשתקפות על העור המצוחצח.
פעם החבר שלה מאור שאל אותה אם יש במחסן מקום שאפשר להזדיין
בו. הוא קצת השתעמם משלומית במיטה בזמנו וניסה למצוא דרכים
להוסיף ריגוש ומקוריות לחיי המין שלהם.
אבל עכשיו? עכשיו הוא היה מת להשתעמם ממנה. הם לא הזדיינו כבר
יותר מחודש.
פעם הם היו כמו ארנבים. 3-4 פעמים ביום. כל יום.
אפשר אפילו להגיד שהוא לא עמד בקצב שלה.
היא אהבה סקס, ויותר מזה, היא אהבה לעשות סקס איתו.
היא אהבה אותו, אבל לפני חודשיים בערך בלע הגידול כמעט לחלוטין
את תאי התפקוד המיני של שלומית.
בהתחלה היא ניסתה בכל זאת, בשביל מאור, אפילו שלא בא לה.
פותחת רגליים וסופרת גניחות עד שהוא היה גומר.
מאור היה גונח בממוצע 43 פעמים ואומר "כן" 13.6 פעמים בזיון
אחד. שלומית ניסתה, אי אפשר להגיד שלא, אבל בשלב מסוים לא היה
לשלומית דימוי יותר נוראי ומחלחל בראש מאשר גבר בין הרגליים,
אפילו אם זה מאור שהיא כל כך אוהבת.
"לא בא לי להזיע" היה התירוץ השמיש ביותר, אבל היו עוד כמה.
כשאמרה לבסוף שנדמה לה שהיא חווה גיל מעבר מוקדם, הוא הפסיק
לנסות. הוא ניסה לדובב אותה אבל התוקפנות שהשתלטה עליה היתה
מתפוצצת לו בפנים כמו הסטירה המצלצלת שחטף מאימו בגיל 11
והדימוי הנוראי גרם לו להפסיק לנסות גם לדבר איתה, ובעצם, אם
להגיד את האמת, הוא הפסיק לנסות הכל והוא מצא את עצמו מפנטז על
בחורות אחרות. אם הוא רק היה יודע איך המוח של שלומית צועק לו
: "מאור, אני אוהבת אותך, זה לא באמת אני, זה רק הגידול, בבקשה
מאור, אל תלך" אבל הוא לא שמע כלום, הוא רק ראה אותה בולעת את
האקמולים וכדורי השינה ופתאום הרגיש כאילו הוא בעצם מטפל באיזו
אשה בת 50, מרירה ומתוסכלת, ולא בחברה היפה שלו שהוא אהב. הוא
כבר איבד תקווה לגביה ולגביו,
ושלומית בכלל לא קלטה שמשהו לא בסדר.


בשעה 11:23 עמדה שלומית מחוץ לחנות ועישנה סיגריה.
רונן שעבד בחנות הוידאו שלידה ניסה לגלגל איתה שיחה, אבל
לשלומית לא היה מה להגיד לו. היא רצתה לספר לו כמה שהיא מרגישה
ריקה מאז התחילה לעבוד ועל איך שהיא לא מצליחה לגעת במאור ואיך
היא לא התקבלה לקורס כתיבה של נורית זרחי שהיא כל כך רצתה, אבל
היא לא אמרה לו כלום והם עישנו בדממה.
רונן תמיד חשב ששלומית מושכת. הוא אפילו השתעשע בפנטזיה שיום
אחד כשתלך לשרותים המשותפים של שתי החנויות הצמודות, ילך
אחריה, יצמיד אותה לקיר וילחש באוזנה "שלומית".
אפילו בפנטזיה לא היה לו אומץ לעשות יותר מזה אבל היא הפכה כל
כך קרה ומרוחקת. הוא ידע שהעינינים עם החבר שלה לא זורמים כל
כך טוב ושהיא גם לא ממש אוכלת כמו שצריך.
הוא רצה לעזור. הוא מאלה שרוצים לעזור, אבל שלומית לא רצתה
עזרה וחוץ מזה, היא חשבה שהוא ילד.

בשעה 12:40 הבוס התקשר לראות מה העניינים.
"מה המצב בקופה?" "2300" היא ענתה ברפיון.
"אויש, נו מה יהיה?" הוא צקצק בלשונו והמשיך "זה לא טוב".
זה נורא עצבן את שלומית שהוא ככה ניסה לגרום לה להרגיש אשמה,
אין כמעט לקוחות, מה היא אמורה בדיוק לעשות בקשר לזה, לרקוד על
הדלפק? "אני אגיע בחמש להחליף אותך, תמכרי!" -ניתוק אלים.
שלומית לעסה את השפה התחתונה שלה ושרף לה בגרון.
היא יצאה שוב החוצה והדליקה סיגריה נוספת.
"בן זונה" היא כתבה בדמיונה בטבעות עשן.

ב 13:20 מאור הופיע פתאום עם ארוחת ביג מק ומילקשייק תות כמו
שהיא אוהבת מהמקדונלס ממול. היא אכלה קצת צ'יפס עם מיונז ומאור
הביט בה. "נעליים מגניבות" הוא הצביע על זוג כפכפים אדומים עם
רצועות דקות. שלומית נכנסה למחסן ושלפה קופסא במידתה ובזמן
שפיענחה איך בדיוק לקשור את הרצועות לרגליה, מאור ניסה להגיד
משהו.
"אני...   (שיעול ושתיקה)  פשוט.. (שוב שיעול) "
"אל תגמגם. או שתגיד או שלא" נבחה.
"מה עוד את כבר רוצה ממני?!"
שלומית נכנסה אל המחסן ומאור אחריה. בצפיפות המדפים יכלה להריח
את האפטרשייב שלו. הוא התקרב אליה והסיט קווצת שיער מעיניה.
"אני כבר לא מכיר אותך בכלל" הוא נצמד אליה.
פתאום שלומית חשבה שהצוואר שלו נורא נעים וחם.
היא ליטפה לו את הגב מתחת לחולצה והרימה קצת את הרגל.
מאור פתח קצת את הריצ'רץ' והרים לה קצת את החצאית והזיז לה קצת
את התחתונים, וככה, כשהיא שעונה על מדף מגפיים ויורדות לה
דמעות מרב שהיא אוהבת אותו וטוב לה, הם הזדיינו. הכל פתאום
התבהר לה, כמה שהיתה רעה אליו, ושבעצם ההלכה זה באיילון ולא
בגהה ושהיא לא במחזור אין סופי ולא בגיל המעבר.
שהיא שלומית.

שלומית.

מאור ליטף לה את הלחי. "לא טוב לי" הוא אמר והלך, ושלומית
הקיאה את הצ'יפס בחוץ ליד האדניות וברגע שהקיבה שלה התרוקנה
מתכולתה, כך גם רגע ההתבהרות התחמק ממנה והתרוקן מראשה כמו מים
שמתנקזים בספירלה אל נקבת הביוב. הכהות של הגידול מחקה כל רגש
שהיה לה למאור אי פעם והיא לא ידעה בכלל שבפנים היא בוכה ולא
יכולה לנשום בלעדיו ובא לה לצרוח.
"שיט!" היא סיננה כששמה לב שהקיאה קצת על הכפכפים שמדדה.


עד השעה 16:30 שלומית הצליחה למכור רק זוג נעלי פלטפורמה ב299
שקלים וסנדלים במבצע ב189 שקלים.
היא הרגישה עייפה ומרוקנת ונרדמה כשראשה שעון על מחברת הקבלות
הרכה וחלמה חלום. בחלום היא ראתה מן יצורים חומים כמו פקמנים
כאלה שראתה פעם באיזה סרט אימה סוג זין, והם אוכלים את כל
הנעליים בחנות, היא מנסה לעצור אותם לפני שלא ישאר דבר וצועקת
"יש פה את המקדונלדס של מאור, תאכלו את של מאור!" אבל הם לא
הפסיקו ולעסו במהירות וברעש זמזום אדיר וצורם. היא התעוררה
לגלות שרעש הזמזום הוא בעצם פטפטת קולנית בחנות. היא עוד היתה
רדומה ולא ממש הבינה מה קורה. נעליים היו זרוקות בכל עבר כמו
אחרי הפצצה.
היו שם חבורת בנות 14 שמדדו דברים הישר מהמדף עקב היעדר  מוכרת
ערה שתעזור להן, אם צעירה עם עגלת תינוק שחנתה בדיוק במעבר בין
ספסל המדידות והמדפים וגם שתי חיילות במדים ונשק שמתווכחות
בקולניות אם התקן לסנדלים הוא 3 או 4 סנטימטר. וכל זה קורה,
בואו נזכור, בחנות שגודלה לא יותר מ 6 על 4 מטרים.
שלומית רצתה להשתלט על המצב, לצעוק שקט אבל כלום לא יצא לה.
היא היתה מרוקנת לחלוטין וכל הרעש רק הדהד בגולגלתה החלולה.
היא רק רצתה כבר שקט ולשכוח מהכל, מדוחות החניה ונורית זרחי
ומאור והכל. המוח של שלומית כבר כמעט נעלם לגמרי, אבל היא
הודתה לאלוהים שדווקא בתאי הזכרון הספורים שנותרו בשימוש שוטף
אוכסן התפעול של M16 מעברה כמכי"ת בנות והיא תפסה את הנשק
שהחיילת הניחה בצד כשהתפנתה למדוד את סנדלי הזמש האיטלקיות.
שלומית הטעינה, דרכה וריססה את כל החנות.
כשהכל שקט, שלומית התמוטטה אל הרצפה באפיסת כוחות וחייכה חיוך
מסופק. שקט לה בראש. היא הביטה מלמטה אל שלט הניאון המהבהב.
פתאום היא חשבה שהוא דווקא יפה, מרגש אפילו.
עם הזוהר הירוק שלו, מאיר לה על הפנים.