New Stage - Go To Main Page

עמית מור
/
סף הרגש

"זה קורה לי בעיקר כשאני חושב עליך
סף הרגש שלי עולה"
               ארכדי דוכין

יש סדרה אינסופית, אבל בדידה של סיטואציות, בעלות השפעה שונה
מאשר הרגעים הרגילים של החיים.פתאום ברדיו מנגנים שיר שאני ממש
אוהבת. אלה יכולות להיות זוג עיניים, שהמבט שלהן פתאום יותר
חודר. או שמישהו זורק איזה משפט, שנשמע כמו שירה. אולי מבט,
שמוכר לאיזשהו סעיף נסתר של התודעה. זו יכולה להיות שקיעה
מושלמת או מראה מקום, שנראה כמו בית או כמו מקום בו הלב יכול
לגור. לפעמים זה ריח טעים ומוכר. לפעמים, זו נגיעה. לפעמים,זה
משהו פחות מוסבר. אבל יש איזה שבריר של זרם, שעושה להרגיש.
אפשר לנסות להסביר את זה במושגים של darts, החיים זורקים עלינו
רגעים, שלפעמים פוגעים מסביב ללוח. לפעמים, פוגעים בלוח עצמו,
אבל רק לעיתים רחוקות ביותר יש רגע יחיד שפוגע בדיוק במרכז,
בדיוק בנקודה הרגישה, ואז כמו נפרץ סכר וכל הרגש שלי מתחדד.
העצבים הופכים רגישים יותר הראייה ברורה יותר וכל מגע צורב את
העור. גם המילים נוגעות יותר. הכל בתוכי הופך למערבולת והריכוז
נעשה קשה או בלתי אפשרי, המחשבות מתחילות להתרוצץ, להתנגש,
להתחרז, להיכתב.  
אלה רגעים בהם רצף מאד מסוים של מילים יכול להיות הסיסמא
הדרושה כדי לפתוח את השערים. ואני אפילו לא הכרתי בעבר את
האפשרות לצרף כך את המילים האלה. צליל, שבריר של ניגון, יכול
למצוא את הסדק בחומות והנה הוא בפנים בקודש הקודשים של הלב.
ולפתע הכל פרוץ יותר. וסודות כמוסים יכולים לצאת להתאוורר
באוויר החופשי. ואני שואפת מלוא הראות את הרגע סופגת את הטעמים
והריחות והרשמים, צורבת בזיכרון על מנת לדפדף שוב ברגע בזמנים
אחרים.
יש עוצמות שונות לרגעים האלה, הם נמשכים לפרקי זמן שונים,
ולפעמים זה כל כך שורף, שבא רק לצעוק או למרר בבכי, לתת לדמעות
לצנן את האש שהתלקחה כתוצאה מהחיכוך הזה של ההרגשה. פעמים
אחרות, זה כל כך הרבה עונג, שקשה לעכל. פתאום רגע אחד שהוא
לגמרי נכון, והכל בו טוב כל כך, פרט לידיעה הברורה, שהוא יכול
והוא אכן יחלוף.
ברגעים נדירים יותר הכל הופך עוד יותר מוקצן. נדמה כאילו מישהו
לקח את כל מה שרץ בי כל הזמן ברקע בשקט ומגביר לזה את העוצמה,
עד כדי להרעיד א ספי היכלות התוך שלי. והרעש הזה מעיר חלומות
רדומים, אשליות או משאלות והכל הופך באותו הרגע מוחשי יותר, עד
שכמעט ניתן לגעת. ואז משהו שחי בתוכי מתעורר כמו משינה מתוקה
ומתחיל לשחק בכל העולם הפנימי שלי כמו בלונה פארק, מתנדנד על
קצות העצבים וצועק בקולי קולות. ואז לוקח סכין ומנתק את חוטי
המחשבה שלי, רק בכדי לחבר אותם מחדש במקומות הכי לא קשורים.
מאלץ בי נתיב חדש של היגיון ואין עוד במה להיאחז פרט לבלבול
עצמו.  
לפעמים זה מתבטא רק בגל עדין של חיוך, שנמרח על שפתי כמו
משומקום, או עננת עצבות שחולפת בעיני בלי סיבה מובנת. לא רעש
מטורף, לא שקט חונק רק הכרה עמוקה יותר בערכו של דבר מה ברור
יותר או פחות.
זו יכולה להיות שמחה עילאית. זה עלול להיות עצב נורא. לפעמים
זו התחלה. לפעמים זה סוף. תקווה חדשה, או מותו של שבב אחרון של
תקווה ישנה. במקרים מסוימים זה לא משהו שונה באופן בולט משאר
הדברים בחיים. ובכל זאת יש רגעים בהם מרגישים יותר.
ייתכן וזו עייפות החומר, שמאפשרת לרגעים כאלה לקרות. סדקים
נסדקים בחומות, ואני לא יודעת להגיד, אם כתוצאה מבלאי טבעי או
שמא אני חרצתי אותם בעצמי. הנתיבים אל התוך קיימים, ויש מי או
מה שמכיר ויודע את הדרך. בדרך כלל הכל רגיל פה. החיים מתנהלים
כסדרם יש לי שגרה. מבפנים לא רדום, אבל יותר רגוע, מאפשר לחיים
להתנהל.
אבל אחת לכמה זמן, יש רגע פתאומי שבו אני נזכרת איך זה להרגיש
יותר.



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 19/7/02 21:46
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
עמית מור

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה