האדם הבודד ביותר בעולם לא היה מישהו שהייתם מקדישים לו מבט
שני, אפילו לא מבט של חמלה על היותו האדם הבודד ביותר בעולם.
רוב האנשים בכלל חשבו שהם הרבה יותר בודדים ממנו, ומה פתאום
הוא מנכס לעצמו את התואר הזה, שלמרות הקונוטציה השלילית שלו
מלווה בזכות הבלתי מעורערת לרחמים עצמיים מוצדקים. זה היה
מבלבל אותו מדי פעם, אבל אז היה מגיע עוד גל של בדידות ושוטף
כל ספק, משום שאמנם הוא יכול להבין את בדידותם של האחרים, אבל
הבדידות שלו חזקה כל כך שאותה הוא יכול גם להרגיש.

[היי.]

באותו יום האדם הבודד ביותר בעולם הרגיש שזהו, אם הוא ימשיך
להיות בודד כל כך אפילו עוד יום אחד, הלב שלו יישבר לרסיסים,
ולעולם לא יוכל להכיל עוד את הזכרונות שלו על השער שהבקיע
בכיתה ח', על העוגה שאמא שלו פעם אפתה לו בהפתעה ועל כל הספרים
המרגשים שקרא אי פעם.

[אני מקווה שאני לא מפריע לך.]

הוא ניסה לחשוב על דרכים לאבד את בדידותו. זה לא היה קל, והוא
היה צריך להתאמץ מאוד כדי להתעלם מההנאה שגרמו לו הרחמים
העצמיים שפיזזו בתודעתו כמו יתושות בליל קיץ חם.

[אני יודע שזה לא ממש מקובל, אבל אני חייב לשאול. איך הסיפור
עד עכשיו?]

האפשרות היחידה שעמדה בפניו התחילה להתבהר. הוא דחף אותה חזרה
לחושך שממנו באה.

[אה, שכחתי להציג את עצמי. אני הסופר. בעצם "סופר" גדול עלי.
אולי יוצר? נשמע קצת אלוהי, לא? בוא נתפשר: אני זה שכתב את
הסיפור.]

האפשרות הביטה בו במבט נעלב ורקעה ברגליה. הוא התעלם וניסה
להמשיך לחשוב. בחוץ התחיל להחשיך, והוא שמע אמהות דואגות
קוראות לילדיהן לארוחת ערב חמה, שאותה יכל להריח. עכשיו גם
הקיבה שלו התחילה להשמיע רעשי רקע, והוא ידע שהקרב אבוד.

[אתה כועס עלי? למה אתה לא עונה?

טוב, הבנתי, אני נודניק ואני מעצבן אותך. תמשיך, תמשיך
לקרוא.]

הוא היה צריך לבחור בין האפשרות לבין הבדידות. לרגע שקל לשים
קץ לחייו, אבל מיד נזכר שכשמתים אין אפילו רחמים עצמיים, ועצר
בעצמו. האפשרות, שידעה שניצחה, התנהגה בספורטיביות למופת ולא
אמרה "אמרתי לך" אפילו פעם אחת.
הוא קירב אליו את הטלפון. את המספר הוא ידע בעל פה.

[רוצה שאני אגלה לך משהו מגניב על הסיפור? אתה לא תאמין.]

אבל אז הפחד שטף אותו: מה אם היא תטרוק לו בפנים, מה אם היא
תצחק עליו לנצח, מה אם היא תדע מי הוא? עם כל הציוד המתוחכם
שיש שם, הם יכולים בטח לאתר ולעצור אותו תוך 30 שניות. הפעם
כבר יקדישו לו הרבה יותר ממבט שני. מבט מזועזע, מבט השמור
לסוטים, לאנשים שהחברה הקיאה אותם, מבט שאתה מקבל מפקידת הקבלה
בקליניקה און או מהטלרית בבנק הזרע שרואה ששוב הגעת להפקיד.


[אתה במתח? טוב, אני אספר. האמת היא שהסיפור הוא עלי.

מזתומרת, אתה בטוח שאני לא הראשון שעושה את זה?]

נסיונות נואשים להתגבר על הפחד עלו בתוהו. הוא נשם לרווחה
והתערסל בזרועותיה המוכרות של הבדידות.
עד שצץ לו רעיון חדש.

[תשמע, החלטתי. אם כבר הכרנו אחד את השני, אז למה להסתבך
בסיפור על עצמי בגוף שלישי, כשאני יכול לספר לך מה באמת אני
רוצה לומר?

אתה אל תגיד לי איך לכתוב את הסיפור שלי. אני כאן אחליט מי
יעשה מה ומתי, ואם זה לא מוצא חן בעיניך אתה יכול לקום וללכת!

לא, אל תלך, זה סתם... אני לפעמים לא שולט בעצמי. תישאר, אתה
חשוב לי.

למה? אתה רוצה לדעת למה? אני אהיה כנה איתך. אני רוצה שתאהב
אותי. רק אותי.
אני רוצה שתעצור כל מה שאתה עושה ותעריץ אותי. שתרצה להיות
אני, וכפיצוי על כך שלעולם זה לא יקרה תרצה לעשות כל שביכולתך
לגרום לי אושר. שתחלק את החיים שלך לתקופה שלפני שהתוודעת אלי,
ואחריה. ולא רק אתה, כולם. גם זה שמחטט עכשיו באף תוך כדי
קריאה (רק תשטוף ידיים קודם), וגם ההוא שחושב שאסור להכניס
יותר מ-2 פסוקיות במשפט כדי לא לסבך את העין, וגם, ואולי
בעיקר, את שיושבת בבית ומסרקת את שיערך הבהיר עד שהוא חלק,רך
ונעים כמו החולצה שפעם היתה לי. אני רוצה להיות הבן של כל
האמהות, הבעל של כל הנשים. אני לא רוצה שתזכור שמישהו אמר את
זה לפני. אני רוצה שכל מהדורת חדשות תיפתח בהכרה בתרומתי
לאנושות, ושמיקי חיימוביץ' לא תצליח לשמור על חזות מאופקת
ומקצועית כשהיא מדברת עלי.

כן, ברור לי שזה לא יקרה לעולם.]

הוא ירד לטלפונים הציבוריים ובחר במבודד ביותר. אצבעותיו
החליקו על הלחצנים וחייגו את המספר המוכר, אולי מוכר מדי.
מהאפרכסת נשמע הצליל שהעיד שהטלפון מצלצל בצד השני.

[אתה יודע מה, לא חשוב. יאהבו, לא יאהבו. זה לא משנה. רק תקווה
אחת נשארה לי, ובגללה הסיפור הזה לא עושה את דרכו לסל המיחזור.
דמות אב.

אתה בטח מכיר את זה, מישהו מפורסם, מצליח או סתם אינטיליגנטי
מעל הממוצע.
אם הוא רק היה מפנה אלי מבט, מערסל אותי בזרועותיו המסוקסות
ואומר: "אתה מוצא חן בעיני", אני חושב שכבר לא הייתי הכי בודד
בעולם. מה ,הייתי נוטש את ההתמודדות על התואר והולך להתמודד
עם העולם האמיתי.]

השפופרת הורמה, מהצד השני הוא שמע את קולה הנעים אומר:
"מודיעין שלום, מדברת מיכל". בגרון יבש מהתרגשות הוא חזר על
המשפט שרצה להגיד כל כך הרבה פעמים, ומעולם לא היה לו למי:
"תגידי, את באה לכאן הרבה?".