משהו חסר בחיי, אני מרגישה את זה בפנים.
אני לא יודעת מה חסר.
אני מרגישה חנוקה, כאילו יש משהו שתופס אותי מבפנים,
אוחז בקרביי ולא נותן לי לנשום.
מרד מבעבע בתוכי,
צורך לברוח.
היום הולדת מתקרב,
מרגישה זקנה, לא רוצה כלום.
אני לא מבינה מה חסר לי....
יש לי בית, חברה טובה וקרובה, סקס, אורגזמות,
עבודה, כסף, תכנונים לטיולים וללימודים.
מה חסר במשוואה הזו?
מה חסר?
הסקס כבר לא כמו שהוא היה,
ההרגשה שלי הכללית לגבי הכל כבר שונה.
אני חסרת רגישות, אטומה אפילו הייתי אומרת.
אני אוכלת, אבל לאוכל אין טעם.
אני שותה, לשתיה אין טעם.
אוכלת במסעדה עד שהאוכל מגיע לי לגרון,
אחרי שאני יוצאת מהמסעדה אני מרגישה שלא הייתי שם בכלל.
אני מזדיינת איתו, ומרגישה שאני בכלל לא שם.

Numb
זו המילה.

אלומה, כאילו עוטפת אותי שכבה עבה שלא נותנת לי להיות במגע עם
הסביבה.
לא מסוגלת לנעול נעליים סגורות,
הורדתי את השרשרת והטבעות שלי,
מרגישה חנוקה איתם.
אפילו עכשיו שאני כותבת את שורות אלו, אני מרגישה שמשהו חסר
לי.
חושבת על לאכול, אבל מה הטעם? אני לא מרגישה את הטעם.
אני מאבדת שליטה על עצמי,
החיוך שלי נמוג בערפל שמסביבי.
הערפל הכבד שרק נהיה יותר ויותר סמיך מרגע לרגע.
אני לא כותבת יצירות,
לא חושבת אירוטיקה יותר,
מפחדת מהרעיון ש"איבדתי את זה".
לא חרמנית כמו תמיד,
לא רטובה.

אם איבדתי את זה, איבדתי את עצמי?
ואם איבדתי את עצמי, איך אני אמצא אותי?
ואם אני לא אמצא, ואשאר ככה?
עטופה במעטה של אפילה וחוסר תחושה,
מה אעשה אז?