כבר החום הגדול של יוני התחיל ואני כבר מרגיש את החופש הגדול,
אפילו מתלבש בהתאם - מכנסיים קצרים גופייה וסנדלי גומי. אני
מתיישב בתחנה המרכזית, מחכה לאוטובוס שיגיע.

מחר נקבל תעודות -  חוץ ממתמטיקה התעודה שלי טובה מאוד בהתחשב
בזה שממש לא למדתי השנה. סיוון העסיקה אותי יותר מדיי, אבל זה
כבר היסטוריה עתיקה.
עזבתי אותה לפני חודש כבר. אני לא יודע למה, אבל בזמנו זה נראה
הדבר הנכון לעשות. היינו ביחד כמעט שמונה חודשים ובזמן האחרון
פשוט היה משעמם לדבר איתה בטלפון, כבר לא היה לנו מה לחדש אחד
לשני וזהו. זה לא שאני לא אוהב אותה - אני מת עליה אבל זה פשוט
לא זה.

רוני התקשר אליי היום (רוני הוא החבר הכי טוב שלי), יש לנו
מנהג קבוע פעם אני נוסע אליו ופעם הוא אליי - באים משחקים קצת
סטארקראפט וקצת שובו של הג'דיי 2 ומשם ממשיכים למגרש הכדורסל,
שם אני מפסיד כרגיל ורוני מראה לכולם את יכולתו לקלוע שלשות
בכל מצב...

צלצול טלפון בנימת משימה בלתי אפשרית בוקע מכיס מכנסיי, אמא
מצלצלת לראות למה עדיין לא חזרתי מבית ספר. "הכל בסדר, אני
בדרך לרוני" אני עונה לה ומנתק. לפעמים יש מינוס בזה שיש
פלאפון זמין כל הזמן.

אני שוקע במחשבות שנודדות בין התוכניות לחופש הגדול,  השנה
הבאה בה אהיה ביב' לבין סיוון שמשום מה תמיד חוזרת לי לראש.
אולי אני אתקשר אליה ? אני מוציא את הפלאפון שוב מהכיס.

פתאום אני שם לב לאיש שרץ לעבר התחנה ואז היה הפיצוץ.
באמת לא הרגשתי כלום כשהתפרקתי לחתיכות, הלב עף שלם מרחק ניכר,
לא ידעתי שדבר כזה אפשרי בכלל. מקווה שלפחות התעודה שלי תשמח
את ההורים.