הימים חלפו, בנות באו והלכו. חתכתי לא מעט קשרים בניסיון אולי
למצוא מישהי שתהיה דומה ולו בטיפה למעיין.
הקיץ הגיע, אייל, חבר ילדות, מהגן דרך היסודי ועד לתיכון, הפך
להיות חבר טוב שלי. התחלנו לצאת ביחד, לבקר אחד אצל השני
ובעיקר להשתטות. אייל יצא למשלחת לצרפת מבית ספר ואני יצאתי
לקורס של מד"א. הותק שלי בלט, היו מעט מאוד שמיניסטים בקורס,
אז כשמצאנו שמינסט את רעהו, היה בהחלט נחמד, לדבר עם אנשים
בגיל שלך. בשלב מסויים, החלטתי שהקשר עם החברה הנוכחית, לא
נחשב קשר, היא לא משקיעה בי, כמעט ולא מדברת ובכלל לא היתה
תחושה שאני חבר שלה. מה עוד, שלא הפריע לה שכל הזמן איזה
אידיוט אחד התחיל איתה, בעוד שאני רומז לו קלות כי היא איננה
פנוייה. למזלי היא יצאה לקורס ויכלתי לחסוך לשנינו זמן מיותר.
נפרדתי ממנה בצורה הכי עדינה שיכלתי.  חוסר הטאקט שלי בא לידי
ביטוי במיוחד יום למחרת, יום שבו פגשתי את שירה. מתנדבת מאזור
המרכז. ישבנו על פיצה שהוכנסה על ידי מתנדבים שבאו לבקר,
והתחלנו לדבר. לא התאהבתי בה עדיין, אבל היא מאוד מאוד סיקרנה
אותי. יום לפני סוף הקורס, בשעת לילה מאוחרת, החלטתי להמשיך את
השיחה שלנו. ישבנו קרוב אחד לשני, בשולחנות של הקיוסק באותו
קיבוץ ש"אירח" את הקורס. דיברנו אולי חמש שעות, למרות שיום
למחרת היה מבחן מסכם בקורס, העדפנו לדבר אחד עם השני מללמוד
עוד כמה שטויות רפואיות.

בלונדינית-שטנית, חכמה, מצחיקה, מדהימה. עכשיו הייתי מאוהב. לא
יכלתי להפסיק לחשוב עלייה. היא הבינה אותי. היא קלטה אותי.
השלימה אותי. יום למחרת כבר החלפנו טלפונים, כתובות, זיכרונות
במחברת וכל השאר. בערב, בטקס הסיום, זכיתי לקצת יותר קרירות.
שירה התעלמה ממני לחלוטין. ניסיתי להבין מה קרה? אך ללא הועיל.
הקורס נגמר. התחברתי לאיי סי קיו וגיליתי שכבר יצא לנו לדבר
עוד מקודם. לקח לי כמה ימים להוציא ממנה מה קרה,  אבל היה
מאוחר מידי:  "תגיד מה אתה חושב עליי?" היא שאלה, אמרתי לה שזה
מסובך קצת בשביל הודעה SMS. ואז היא הפילה את הפצצה, "אתה חושב
שאני אוהבת אותך?", התחלתי לחשוד, "לא נראה לי הגיוני, אנחנו
בקושי מכירים, למה?", "סתם כדי לדעת איך להתנהג איתך".
התבלבלתי לגמרי, עד שהיא פלטה ששמועות זדוניות אמרו לה שהפצתי
לאנשים שהיא אוהבת אותי.
"שייייייררררההה...... גם אם אני רוצה שזה יהיה נכון, למה שאני
אגיד את זה! את אמרת אנחנו בקושי מכירים!", התחלתי לנסות
להסביר. הגענו לסיכום שאנחנו צריכים לדבר על זה, ואי סי קיו זה
בטח לא המקום. בינתיים הסתפקנו בשיחות חולין.  כעבור מס'
שבועות נערכה מסיבה, בבית של מתנדבת מרחובות, מסיבה של מיני
אנשים מהקורס שבו פגשתי את שירה, נסעתי עם מורן, גם היא מתנדבת
מי-ם, עשינו בבוקר משמרת אי שם במרכז הארץ עם ידידה משותפת.
וידעתי שגם שירה תהיה שם.
כשהגעתי בערב, הרגשתי כמו מסיבת הפתעה, אנשים מוכרים לא הפסיקו
להופיע, אפילו ערן מפולין היה שם. ישבתי ודיברתי עם המון
אנשים. ידעתי שהיא נמצאת למעלה, וחיכיתי שהיא תרד למטה, כי כל
הבית ידע שהירושלמים הגיעו.
אחרי הרבה זמן, היא ירדה למטה, "שלום, ירושלמי" אמרה, "שלום
לחולונית" עניתי, "מה המצב?!", "מצויין" היא ענתה ונעלמה. לא
רציתי להטריד, והחלטתי להמשיך לדבר עם אנשי הכפר והעיר הקטנה.
בשלב מסויים לקראת חזרתנו לי-ם, חיפשתי אותה בשביל הדבר המרכזי
שלשמו בכלל הגעתי למרכז, אך לא מצאתי, היא נעלמה. רעות, שהיתה
בעלת הבית שבו נערכה המסיבה, החלה להילחץ כי ההורים שלה היו
בדרך לבית. בשתי דקות של לחץ נפשי מתון, נרגעה, תרמנו יד כולנו
ותוך 5 דקות כל הבית שעבר מלחמת מים, אוכל ומה לא, נראה כבית
שלו של פולנים. השארתי לרעות פתק עם הטלפון שלי, הזמנתי עם
מורן מונית לי-ם, ונפרדנו מכולם. שלחתי הודעה בפלאפון לשירה,
שמאוד התאכזבתי, מאוד קיוויתי לדבר איתה באותו ערב, והיא ברחה
מזה, היא טענה לחוסר מצב רוח, וסיכמנו לדחות את זה למועד מאוחר
יותר. ישבתי במונית, בוהה בדרך המשתרכת, וחושב על שירה. היה
לנו משחק לי ולשירה, כל אחד היה נותן לשני שורה משיר, והשני
היה צריך לעלות על השיר בזמן הכי קצר. החלטתי לסיים את מה שהיה
תחילת צולעת של קשר שיכל להיות מדהים. שלחתי לה באיימייל את
"אהבה קצרה" של מאיר בנאי. שיר שבמילותיו נוגע בדיוק במה שהיה
ביני לבין שירה. זה היה בערב ראש השנה. שיר, שלא ידעתי שיהפוך
בעתיד לחלק מיצירת מגירה.

"ובנגיעה יש בה גם תקווה, שאת האחת שחיפשתי בדרכי.... אבל זה
סיפור נוסף של אהבה קצרה, והאש שבערה כמעט מיד כבתה. בלי כאב,
בלי דמעות, כאן דרכינו נפרדות... שוב המעגל, בו אני לכוד, בן
לוקח בת ורוקד איתה ריקוד... שוב מהתחלה, דלת תיפתח וכשאכנס,
להיכן אני נכנס??? בלי כאב... בלי דמעות... כאן דרכינו
נפרדות"......

זה היה כמה ימים אחרי שהתחלתי את כיתה י"ב. השנה האחרונה שלי
במוסד החינוכי הנקרא תיכון. לא תיארתי לעצמי, שהיא הולכת להיות
השנה הקשה מכל. בהתחלה הכל נראה על מי מנוחות, חלקו לנו כבוד,
הספסלים המיתלוגים של בית ספר נראו תמיד כאילו נשמרו במיוחד
לשמיניסטים. החלטתי לשמוע לעצתו של חבר שאמר לי לגמור עם הדבר
המציק הזה כבר. בשלב מסויים הוא הפסיק לדבר איתי, עד שאני לא
אסיים את זה. לקח אומנם כמה ימים אבל בערב ראש השנה, שלחתי לה
את המייל המדובר.
התגלגלות התגובות רק צבטה לי יותר את הלב, במיוחד כאשר חוסר
ההבנה הראשונית התגלתה לכל הצדדים, ניסתי לשמור על פרופורציות
אך הדבר לא עזר.
היה לי קשה מאוד אחרי אותה שיחה אינטרנטית.

כמעט חודשיים אח"כ, ראיתי אותה.
מסיבת חנוכה המסורתית של מד"א. אי שם במרכז הארץ ליד נתניה.
כל מתנדבי מד"א, מכל הארץ הגיעו כדי לשמוע מפניני החוכמה של
טובי הבדרנים הישראלים. לא היה פלא שכשהגענו כולם כבר ישבו,
אומנם הנהג נסע מאוד לאט, אבל רק ירושלמים עושים כניסה כזאת
דרמטית.
התיישבתי אי שם על גרם מדרגות מאחורה, כשלפתע, למרות האולם
החשוך, שיער יחסית ארוך, מעין בלונד-שטני, לא, אי אפשר היה
לטעות, ש-י-ר-ה.

בסוף אותו ערב שאמור היה להיות מצחיק, נדלקו האורות. אז ראיתי
את כולם. כל החבר'ה מפולין, מהקורסים בקיץ ובכלל. אנשים שנורא
התגעגעתי אליהם.
מישהו קפץ עליי מאחור והפיל אותי "מה המצב, גבר?!!" נשמע קול
מוכר, "דץ!!" קמתי וחיבקתי אותו את החיבוק הכי חזק שיכול
להיות. לא הספקתי להחליף איתו כמה מילים וערן הופיע ואחריו
סתיו ודני וכמעט כל מי שאני מכיר למעשה ממד"א שהוא לא מי-ם.
כעבור חצי שעה קראו לנו בחזרה לאוטובוס, קשה היה להיפרד ככה
מכולם, אבל אין מה לעשות. י-ם זוהי י-ם. בדרך חזרה, ישבתי
מקדימה, הנהג הפעיל את הרדיו, שיר מוכר, ואז נזכרתי, שחוץ
משלום אפילו לא דיברתי עם שירה.
"חתולים משגעים את הלילה, כוכבים מתרסקים באוזון המותש ועוד
פעם אני מתאהב בך מתאהב... מסתמם מתאהב בך מחדש... כן אני
מתאהב בך מחדש...".