פרק 4

הלכתי לישון, לבד, לא חיכיתי שאלירן יחזור לחדר. התקשרתי
בטלפון הפנימי ליוסי ואמרתי לו, שאני הולך לישון ושיעיר אותי
עם יקרה משהו מסעיר.
כנראה שמשהו מסעיר לא קרה, ונרדמתי כמו ילד טוב, יחסית מוקדם.
קמתי ליום הרביעי שהיה חם יחסית לשאר הימים האחרים. התלבשתי
וירדתי לארוחת הבוקר של המלון. מכיוון שהיינו צריכים לעבור
מלון בערב לקחתי איתי גם את המזוודות. היתה לי תחושה פשוט
מגעילה, לא רציתי לדבר עם אף אחד, התחמקתי מלראות את הפרצוף
שלה, אמרתי בוקר טוב לערן מירב ויוסי והתיישבתי בשולחנם.
הם ניהלו שיחה מאוד מעניינת לגבי המשלחת אבל אני איבדתי תאבון
ואפילו סנדוויצים להמשך היום לא הכנתי. יצאתי וישבתי בלובי.
הייתי נורא מרוכז ברצפות, ולקח לפקידת הקבלה 3 דקות כדי למשוך
את תשומת ליבי ולהתעניין עם הכל בסדר. "הכל טוב, רק הלב קצת
כואב" אמרתי. היא חייכה ובדקה על שיחות מיוחדות שאני או אלירן
ביצענו במשך ה3 ימים האחרונים, לא רציתי להתווכח עם אלירן
ושילמתי על שנינו. היה מדובר בכמה גרושים אחרי הכל.
ברגע שהמאבטחים אישרו לצאת, העלתי את המזוודות לאוטובוס ועזרתי
לניצולה שליוותה את האוטובוס שלי להעלות את מזוודותיה. ירדתי
לנשום אוויר. כשכולם כבר עלו, עליתי אחרון, הנהג סגר אחרי את
הדלת וחיפשתי מקום לשבת. כשלא מצאתי הוצאתי את הדיסק מן שלי
התיישבתי על הריצפה והתנתקתי מכולם.
משינה מעולם לא נשמעה כל כך נוגעת ללב.
ההתנתקות שלי כנראה השפיעה על כולם ובפעמים היחידות שהוצאתי את
האוזניות האוטובוס היה שקט. לא פעם ולא פעמיים ניגשו אלי מס'
חברי משלחת לשאול לשלומי, אבל אני בשלי, מנותק מהעולם. מעיין,
לא מקבלת על זה קרדיט, יותר העובדה שהייתי בפולין, עם יותר
מידי זוועות ליום אחד ורחוק ממיכל, הידידה הכי טובה.
כשרחמים, ראש המשלחת, ניגש אלי לעת ערב ושאל אם הכל טוב,
הנהנתי, אמרתי שסתם אני מבואס, ומרגיש חרא, הוא חיבק אותי
חיבוק אבהי והבטיח כמו ישראלי טוב, שהכל יהיה בסדר. באוטובוס
למלון החדש שלנו, אזרתי אומץ, הלכתי למעיין ואמרתי מלא נחישות
"היום, אחרי ארוחת ערב, אני ואת מדברים". אני כבר לא זוכר אם
חיכיתי לתשובה או לא, אבל אני זוכר שהרגשתי מאוד טוב עם עצמי.
האמת, שציפיתי מאוד לשיחה הזאת, לשמוע את כל ההסברים שיש לה
להגיד לי על מה שקרה בשבועיים שעברו מהסמינר המדובר.

התרחצתי במהירות, זרקתי על עצמי חולצה וירדתי למטה. היא (שוב)
הייתה עסוקה עם איזה אידיוט אחד ממרחבים, כבר הפסקתי לספור עם
כמה בנים היא הסתובבה והחליפה במהלך 4 הימים האחרונים. הם
דיברו, לא רציתי להפריע, והלכתי להתקשר לבית.

אי שם סמוך לחצות, התיישבנו בלובי של הקומה של החדר שלה.
"נו... מה יש לך להגיד, מה את אומרת על המסע עד עכשיו?"
התחלתי, "נורא נחמד, כאילו מצמרר ומזעזע אבל עדיין, אני נורא
מסופקת ממנו. "3 בנים בחדר, זה אמור להספיק" הרהרתי לעצמי. "כן
נכון", עניתי. "אז מה קורה איתנו", הייתי ישיר.
ומכאן החל כל הגועל נפש והבלבולי מוח הכי גדולים ששמעתי בחיים
שלי. זה נמשך קצת יותר מידי זמן, ו-5 דקות אחרי שהיא סיימה,
הרגשתי בחילה ענקית ורצון להקיא.
"ביום שחזרתי מהסמינר, חבר שלי לשעבר, זה שהייתי איתו ביחד חצי
שנה, חזר אחרי שנתיים מצ'ילה, הוא הציע לי לחזור אליו. לא
ידעתי מה להגיד לו, כי היה את הקטע שלנו, ואמרתי לו שאני אחשוב
על זה, עברו כמה ימים, אז גם הגיע המכתב שלך, וישבתי איתו לא
ידעתי מה לעשות. בסוף החלטתי לתת לו עוד הזדמנות".

לקח לי בדיוק עשר שניות כדי לענות לה טוב ארוך כזה, כדי לדעת
שהיא יצאה ממש מכוערת מכל הסיפור הזה.  העיניים שלה, שפעם
הייתי מאוהב בהם, שלא יכלתי להפסיק להסתכל עליהם, העיניים
הנוצצות האלה, שרואים שיש להם עומק יותר מים המלח, פתאום נראו
לי כסתם עיניים חומות רגילות, בלי שום עומק בלי שום תכלית, ועם
דמעה רטובה כזאת בקצה.
המשכנו לדבר ושאלתי עוד כמה שאלות אבל ת'כלס הבנתי שאני יכול
ללכת כבר לישון. הצרה היתה שאלירן כבר ישן והחדר היה נעול, ערן
ישן כבר עם מירב, ואדיר נעלם, נכנסתי לחדר של אדיר לקחתי שמיכה
וכר אחד, והלכתי לחדר של מעיין, הנחתי את הדברים על הריצפה
ושקעתי בשינה מאוד עמוקה.

בכמה ימים הבאים, אפשר להגיד שניסיתי להתגבר על מעיין, אומנם
ניהלתי איתה עוד שיחה אחת, אבל היה ברור לי ההמשך.  אני ואדיר
התחלנו להסתובב עוד לפני יומיים עם האוטובוסים האחרים, ושם
הכרנו 2 בנות, את שאר ימי המשלחת בילינו איתן, רציתי לגרום
למעיין אותה צביטה בלב שהיא גרמה לי. כשהבנתי שזה הרבה מעבר
לרמה שלי הפסקתי עם השטויות, הטבעת נשמרה אצלי למאורע יותר
משמח, ומעיין? נשארה בפינה קטנה, אטומה ומסתורית בלב.

חבר או לא חבר, את הלילה האחרון, היא בילתה יפה מאוד עם המאבטח
שלנו. אני שהפסקתי להתרגש מההתנהגות הילדותית שלה, רק צחקתי
בלב, "היא לא יודעת מה היא הפסידה".

פרק 5

חזרנו לארץ, בטיסה חזרה כבר לא ישבתי ליד מעיין. ולמען האמת גם
לא חשבתי אליה. לקח לי רק כמה ימים כדי להתגבר על מעיין. ואין
דרך לעשות את זה כמו בחברת מיכל, ומשמרת במד"א. קבענו עם יואב,
נהג אמבולנס, סימפתי ורגיש, צעיר יחסית, לעשות אבטחה של איזה
זיקוקים בשכונת מצוקה בי-ם. בהתחלה רק הראתי את התמונות, אח"כ
סיפרתי על השיחה שלי איתה, ובסוף סיפרתי על מה שהיא עשתה,
שניהם היו בשוק. יואב שהיה מבין היחידים ששמע על מעיין, לא
הפסיק לרדת עליי, למרות איומי לנקמת ספריי שלג מתוקה ודביקה,
אחרי הכל מדובר במסורת יום העצמאות. החלטנו כי זה הזמן להשתעשע
ולקחנו מהמשטרה כמה תרסיסי שלג שהם החרימו לילדים קטנים,
ופתחנו במלחמה. יואב שניחן בהופעה "בולטת" משהו, לא הצליח
לברוח ממני, לא שאני זריז אבל עדיין. אחרי מלחמה קצרה, כשאנחנו
מוחים את הפצעים ומנקים את הספריי. החלטתי להעניק למיכל טבעת
כסף יפיפייה לכבוד הידידות שלנו. לא, זאת לא היתה ה-טבעת של
מעיין, היא היתה הרבה יותר יפה, יותר מושקעת ויותר מהלב. גם
היא נקנתה בפולין.

מיכל לצידי לאורך כל הדרך, בפעם הראשונה שראיתי אותו, היא היתה
עם חברה טובה שלה, סול, שהיתה גם באותה תקופה חברה שלי. מאז
ועד שהיחסים ביננו התקרבו ונהיו הדוקים עברה בערך שנה וחצי.
היא הצטרפה למד"א, ואני פה ושם הגעתי למשמרת שלה ומשם הדרך
נסללה. לרגע לא היה ספק, לא היה מדובר פה באהבה, אלא בנפש
תאומה, במלאך שומר.
כל התחנה של מד"א י-ם היתה פשוט בטוחה שאנחנו זוג, ולמרות זאת,
לא הפסיקו להטריד אותנו בשאלות מהסוג: "אתם ביחד?", "מיכל חברה
שלך?, שיחקת אותה", "את וטל ביחד?, יפה לך...", ושאר רכילויות
שלא היו מביישות אף צהובון.
שיתפנו כל אחד בדברים הכי אינטימים שרק היו לנו בתוך מעמקי הלב
השרוט והשבור שלנו. לא מעט פעמים, כמעט וברחנו, רחוק, לעין
גדי. אבל בסוף ידענו איך לאסוף את השברים ולהמשיך הלאה.
לא היה יום שלא היינו מדברים, מתכתבים בSMS, ואם היה אחד כזה
הוא היה סבל נוראי לשתי הצדדים. כל שישי היינו מבלים בסינימטק,
או סתם בבית קפה ירושלמי.

כשסיימנו את האבטחה של יום העצמאות, יואב החזיר אותה באמבולנס
הביתה, ואני נשארתי איתו, עד לתחנה. בשבת, המשמרת שלי, כבר
חשבתי על העתיד, מי תהיה "הבאה בתור", ואיך מיכל תוכל לעזור לי
בזה.

אך כמו בכל קשר יש גם תקופות רעות. ואכן הריבים לא איחרו לבוא.
מיכל הכירה את עמוס, מי שעתיד להיות חבר שלה, והבן אדם שעתיד
להיות בין האנשים השנואים עליי בתבל. עוד לפני שאפילו פגשתי
אותו או דיברתי איתו, היתה לי תחושה לא טובה. תחושה שהבנאדם
הזה פשוט אידיוט. הצרה איתי שאמרתי את זה למיכל, והריב לא איחר
לבוא.

החיים בלי מיכל היו בהתחלה בלתי אפשריים, אחרי הכל מדובר בנפש
תאומה, אבל לאט לאט התחילו הדברים להיות יותר קלים, והתחברתי
עם חברי ילדות שלי. את היום שרבנו אני זוכר במעורפל אומנם, אבל
את היום שהשלמנו אני זוכר מצויין.
זה היה ביום שבו נפלו שתיים מעמודי התווך של ארצות הברית של
אמריקה. מגדלי התאומים. זה היה ביום שבמד"א היה כנס של קבלת
מתנדבים חדשים. כנס שבו אחראי המתנדבים הסביר למתנדבים החדשים
את התהליך שאותו הם עתידים לעבור. בסוף אותו ערב, פניתי אליה,
"אני צריך לשאול אותך משהו". כמה שבועות קודם לכן, פורסם באחד
מהפורומים השונים, הודעת נאצה כנגדי, ממישהי שהזדהתה בתור
ידידה מאוד טובה שלי לשעבר. היום אני יודע שזאת לא היתה מיכל,
אבל הייתי סקרן וחייב לשאול אותה. היא השיבה בשלילה, ומאז פשוט
חזרנו לדבר. הקשר חזר להיות טוב, אפילו יותר מזה, אני לא יודע
אם יש לזה קשר, אבל היא ועמוס נפרדו, הוא לא עשה לה טוב, ורק
פגע בה יותר.
כעבור שבועיים סמוך ליום ההולדת שלי ושלה, אחרי הכל נולדנו
בהפרש של יומיים, היתה השתלמות סגל המתנדבים של מד"א, החלטתי
להפתיע אותה, עליתי לתחנה המרכזית הסמוכה, וקניתי זר ענקי. היא
החזירה לי הפתעה והביאה לי מכתב ואפטר-שייב. כולם, כמו תמיד
היו בטוחים שחזרנו להיות ביחד, אבל שנינו תמיד היינו משוכנעים
שאין בנינו כלום בנתיב הרומנטי.
הרבה זמן לא נשארנו בקשר, הריב הבא לא איחר לבוא, ועד היום אני
קושר אותו לעמוס, הם חזרו. להפתעתי הרבה, חזרתי מסרט בסינימטק
המקומי עם חבר והלכתי לתחנת האוטובוס כשראיתי את שניהם, ברגע
אינטימי. זה לא שרבנו, פשוט הפסקנו לדבר. שלחתי לה הודעה "היי
תקשיבי, אני לא יודע מה קרה, למה אנחנו כבר לא כמו שהיינו
פעם", והתשובה לא איחרה לבוא, "אני פשוט צריכה זמן לחשוב".
ושוב בפעם השנייה לא היה לי שמץ של מושג ירוק עם עשיתי משהו או
שזה הדימיון שלי. כמובן שבדרך מאוד מוצלחת חזרנו לדבר. למרות
שברגעים היותר קשים של החיים שלי היא לא היתה לצידי, ידעתי
שאני חייב להשלים איתה.
יומיים לפני שיצאתי לטיול גיבוש של המכינה הקדם צבאית שלי,
שעלייה עוד ידובר, כתבתי לה את המכתב בין המרגשים ביותר
שכתבתי.
"תראי אני מעדיף לא להתייחס לחודשיים האחרונים רק לציין שאת
חסרה, את מבין האנשים היחידים שאני רוצה אותם לצידי, קרוב
אליי, כי את באמת מבינה אותי. את מבין האנשים היחידים שאני
יודע שאם אני יבקש ממך משהו את תעשי, ואני חושב שאת יודעת שזה
גם הפוך. את בנאדם מיוחד, והידידות שלנו מאוד חשובה לי.
בחודשיים האחרונים באמת הבנתי כמה הידידות שלנו חשובה ואני
חושב שגם את יודעת את זה. אני באמת מתגעגע לכל השטויות שהיינו
עושים ביחד (סלט ארומה, מוכרת מנאמן...), אני לא יודע מה איתך
אבל אני באמת רוצה לפתוח דף חדש." קינחתי בשיר מוכר של פינק
פלוייד "הלוואי והיית כאן", ושלחתי.
לא ידעתי כמה זמן ייקח לה להחזיר לי תשובה, אם בכלל, הטיול היה
מהנה ביותר, מלא תהפוכות, אבל בסיכומו של דבר היה מדהים.
התשובה, הפתיעה אותי כמו שלא חשבתי שתפתיע. "קיבלתי את המכתב
שלך, וזה היה ממש ממש מתוק וחמוד מצידך, אנחנו כן נדבר, אבל
נדבר עוד כמה ימים, אני צריכה לסדר לי טיפה את הראש" שלחה לי
בהודעה לפלאפון.  כעבור כמה ימים נפגשנו אצלה בבית, היא עברה
לחדר חדש. מתחת לפני הקרקע, נראה טוב, כמו מיכל.
מאותו יום שישי, הקשר בנינו רק התהדק. טיול סיום לימודים נעשה
ביחד. אולי גם מסיבת יום הולדת. אחרי הכל מדובר בנפש תאומה.
נסחפתי.
התמכרתי אליה והתקדמתי יותר מידי מהר. נפש תאומה זה סיפור אחר
לגמרי.

קפיצה אחורה בזמן.  
כמה שבועות אחרי אותה אבטחה ביום העצמאות.