אף פעם לא חשבתי שאגיע לגיל 22 ואתנהג כמוהם - המבוגרים, אלה
עם הזיפים על הפנים, עם הגוף המפותח שפתאום יש להם מצבי רוח
וכאבי ראש, כאלה שקמים בבוקר לסידורים, הולכים לבנק לבדוק מה
מצב הפיקדון, קופצים לדואר לשלוח כמה מעטפות עם רעיונות
חדשניים בפנים לכל מיני חברות חשובות. ככה אני מוצא את עצמי
פתאום בן 22 עם זיפים על הפנים בדרך לבנק, הראש שלי מסתובב כמו
ראדר, תר אחרי בחורות מכל מיני גדלים וצבעים, נועץ מבטים חמים
מול הפנים וקרים על התחת המעוצב שמניע רגליים ארוכות ויפות.
ביום שבת אחרי שאני משלים את מה שלא ישנתי בלילה בגלל עוד
מסיבה סוערת מפוצצת במבוגרים כאלה שלא האמנתי פעם שאהיה כמותם,
אני קופץ לים ומתחיל לרוץ, סתם, רץ עד שכואבות לי הרגליים ועוד
ממשיך אחר כך חולף על פני בית הספר הישן, עובר ליד ספסלים
מרוטים שפעם ישבנו עליהם בפגישות כיתה אחרי שבזבזנו את החמש
שקל שקיבלנו מאמא במשחקי וידאו. הזמן עובר ואני מוצא את עצמי
יותר ויותר דומה לאותם מבוגרים שלא הבנתי בילדותי. פיתחתי מין
תאוריה שהעולם זה בעצם גלגל שמסתובב ולא משתנה רק נשחק עם
השנים והקולות שהוא משמיע בסיבוב יותר חורקים וצורמים, אתה
מתחיל ילד נהיה מבוגר בונה משפחה מסתכל אחורה דופק חיוך על מה
שהיה ומת. למי שהמזל פחות שיחק לו בחיים קורה את אותו הדבר רק
בלי שהוא משאיר ילדים אחריו שממשיכים להסתובב על הגלגל הענק
הזה שנקרא חיים.
מה שבכל זאת מחזיק אותי עם שמחה בחיים זה שבתוך הגלגל החלוד
הזה תמיד אפשר לזנק ולקפוץ ממנו, למי שאין מזל פשוט מתרסק
ונמרח על הרצפה של איזה בית כלא עלוב אחרי שנתפס על סמים או על
רצח מרוב עצבים, או שהוא פשוט משליך את עצמו מחלון ביתו כי לא
סבל את הצלילים האלה של הגלגל שמסתובב. אבל מי שמצליח לקפוץ
לעשות טיול קטן בחוץ לחרוג מכל הכללים האלה של הגלגל שמסתובב
ואחר כך למצוא את הדרך חזרה לתפוס מושב נוח ולהמשיך להסתובב,
אז זה שווה. אני הצלחתי כבר מספר פעמים לקפוץ ולחזור. הפחד הכי
גדול שלי זה שאמצא את עצמי בחוץ יום אחד ואאבד את הדרך חזרה.
או יותר גרוע שמישהו שאני אוהב יקפוץ וימרח על הרצפה.