היה שם ממש קר. לא רק מבחינת הטמפרטורה, אלא בעיקר מבחינת
העיצוב. לא יודע, חשבתי שיהיה חמים, נוח. מקום כזה אמור לתת לך
תחושת בטחון, אולי אפילו לספק הרגשה של בית. המקום הזה נראה
יותר כמו חדר ניתוח קריר וסטרילי. כל מה שהיה חסר זה שולחן
ניתוחים וכמה רופאים בחלוקים ירוקים.

הקירות היו לבנים וכמעט ריקים, למעט כמה תמונות אבסטרקט
זוועתיות, כאלו שמלאות בצורות צבעוניות שונות, ואמורות להיות
המילה האחרונה בתחום האמנות. אף פעם לא הצלחתי להבין את
הציורים האלה, בטח לא במקום כזה. ברקע התנגנה מוסיקת מעליות
מרגיזה שתרמה לאווירה הקרירה ששררה במקום.

בפינת החדר עמדו שני כיסאות ושולחן, שעליו היו מונחים כמה
עיתונים ופרח בשלבי גסיסה מתקדמים. איך הם מצפים שאנשים ייקחו
את המקום הזה ברצינות, חשבתי. כמה קשה להשקות פרח פעם ביום?

בצידו השני של החדר היה מסדרון עם דלתות פזורות לכל אורכו
והרצפה כוסתה בשטיח מקיר לקיר, אפור.

התיישבתי על אחד הכיסאות והתחלתי לדפדף באחד העיתונים, תוך כדי
ההמתנה. "פיגוע המוני בנתניה, 19 הרוגים" צעקה עליי הכותרת.
ממש נהדר. זה חומר קריאה מצוין לאדם שבעוד כמה דקות צריך להביא
ביד לכוס פלסטיק בגודל שקל.

"כן אדוני, אפשר לעזור לך?" שאלה בחורה נאה שעמדה מאחורי
הדלפק, מצילה אותי מזוועות המציאות שבעיתון. "כן, שלום. אני
מעוניין לתרום זרע." היא חייכה אלי, פתחה מגירה והוציאה שאלון.
"אני צריכה למלא את זה בשביל הבדיקה. אתה מוכרח לענות בכנות. "
הנהנתי בראשי והיא התחילה לחקור אותי כמו באינקוויזיציה. האם
השתמשתי בסמים בשבוע האחרון. האם קיימתי יחסי מין בעשרים וארבע
שעות האחרונות. האם אוננתי בעשרים וארבע שעות האחרונות. חשבתי
על כך, שחבל שלא לקחתי כוס פלסטיק הביתה, סוגר עניין בפרטיות
ונוחיות ביתי ומחזיר לה את הכוס צ'יק צ'אק, כמו איזה טייק
אווי, רק קצת חולני.

"האם אתה מתחייב שענית על כל השאלות בכנות?" היא שאלה.
"בהחלט," עניתי, "את צריכה פרטים אישיים?" "כמובן," היא אמרה
והפכה את דף השאלון לצידו השני. אמרתי לה שקוראים לי דני, בן
23 ושזו הפעם הראשונה שאני עושה את זה ושאני קצת מתרגש. היא
דפקה בי מבט לא מעוניין, תייקה את השאלון ואמרה לי לבוא אחריה.
היא הובילה אותי לחדר קטן שנראה כמו בית מרקחת ונתנה לי כוס
פלסטיק. באמת בגודל שקל, חשבתי. "אני בטוחה שתמצא את כל מה
שאתה צריך בחדר מס' 3. הוא ננעל מבפנים, אם אתה רוצה." אמרה
והתחילה ללכת. "רגע," אמרתי, "יש אפשרות, זאת אומרת זה אפשרי
לבחור מועמדת לאימא? אני לא רוצה סתם מישהי. אחרי הכול, זו
השושלת שלי, אלה הגנים שלי. אני רוצה לבחור את הטובה ביותר
בשבילי, בשביל הבן שלי, את מבינה?" היא הסתכלה עליי, במבט
שואל. "זה מאוד לא מקובל, אבל אני מניחה שזה אפשרי. ישנן עשרות
נשים שמבקשות תורם. בוא אחריי." כשחזרנו לדלפק היא הוציאה קלסר
עבה מהמגירה והניחה אותו על השולחן. התחלתי לדפדף בין עשרות
תמונות של נשים. כמו קטלוג של קסטרו, רק שבקטלוג הזה אתה בוחר
את האישה, ולא את השמלה שהיא לובשת. צעירות, מבוגרות, יפות,
מכוערות, מכל המינים וכל הסוגים. תיאורים כמו 'שאפתנית'
ו'אוהבת' מילאו את הדפים. וסתם כך, בעמוד הרביעי של הקטלוג,
ראיתי אותה. תמר. בת 26, מסיימת לימודי משפטים. אוהבת, מפנקת
ופרודה. אינה מעוניינת בבן זוג, אך יכולה ורוצה לגדל ילד
בעצמה. כמו להביט באהבה עצמה. מדהימה מכל הבחינות התמר הזו.
שיער אדום שגולש על עיניים כחולות, כאלה שאפשר לטבוע בהן
ברצון. אף קטן ושפתיים מלאות וורודות. פשוט מושלמת, עד כמה
שהתיאורים הבנאליים שלי יכולים להביע ועד כמה שיכולתי להפיק
מתמונת פספורט. "אני בוחר בתמר, מס' 36." הפקידה הביטה בבחירת
לבי. "היא מאוד יפה. אני בטוחה שהיא תהיה אימא נפלאה." היא
אמרה והוציאה את התמונה מהקלסר וסגרה אותו. "עוד דבר אחד,"
אמרתי לה, "אני רוצה, אם אפשר, לקחת את התמונה איתי. את יודעת,
שיהיה כמה שיותר מציאותי. בכל זאת, זה גם הילד שלה, מגיעה לה
להיות בחדר, לא? אפילו אם זו רק תמונה." היא הביטה בתמונה
בשנית. "אני מניחה שזה בסדר. הנה." אמרה ונתנה לי את תמר. "אני
מודה לך מאוד, וגם תמי מודה לך." אמרתי לה והלכתי לכיוון הדלת
השלישית. נכנסתי פנימה, סגרתי את הדלת. נעלתי.

כשחזרתי הביתה, נכנסתי לחדר השינה והתיישבתי על המיטה. הוצאתי
את התמונה של תמר מכיס החולצה שלי. הסתכלתי והתאהבתי בה מחדש.
היא באמת בחירה משובחת. אם היה בי קצת יותר אומץ, או אם הייתי
אפילו חצי בנאדם, הייתי מתקשר אליה. מדבר איתה, אולי אפילו
נפגש איתה. אבל עד אז, לפחות תהיה לי התמונה הזו.
הוצאתי את הקלסר שלי מהמגירה, והכנסתי את תמר מתחת לדנה. כתבתי
תאריך, הדלקתי סיגריה וניסיתי בכל הכוח לחשוב על שם חדש למחר.