בשביל להבין מה בדיוק עובר לצביקה בראש ברגעים אלו, ולמה הוא
כל כך לחוץ, אתם קדם כל מוכרחים להבין אפוא הוא נמצא, ובשביל
להבין את זה, תאלצו להינתק מתפיסות ודעות קדומות שאולי יש לכם
בנוגע לשטחים נרחבים ושנויים במחלוקת במדינתנו, ובמיוחד בנוגע
לאנשים שמתגוררים שם. ברגע זה צביקה הוא איש כזה-כלומר, מקום
מגוריו הנוכחי נמצא מעבר לקו הירוק. בסיטואציה הנוכחית הוא
אפילו ישן בקרוון ישן ורעועה, שנימצא בפסגת גבעה קטנה ונידחת,
אשר ביחד עם עוד כמה קרוונים, מוצב של מילואימניקים, גנרטור
ושירותים כימיים, מהווים מאחז. מקום הישוב הקרוב ביותר הוא
כפר ערבי עלום שם. המרחק שמפריד בין הכפר למאחז הנידון  הנו
קטן בצורה מאוד לא מרגיעה, בהתחשב בעובדה שחלק ניכר מתושביו
חמושים בנשק חם, ויש להניח שהם לא בדיוק שותפים להשקפותיהם של
מקימי המאחז בנושאים רגישים כמו "חזון ארץ ישראל השלמה", "זכות
אבות" ו"קדושת החיים" , אך ישמחו לפקוח את עיני המתיישבים
בהדגמה חיה. ובכלל מצבים כאלו נותנים משמעויות חדשות ומצמררות
לביטויים כמו "מרחק  יריקה", משמעויות מהסוג שיכולים להפוך את
השינה למאוד קלילה. ולכן לא נתקשה להבין למה  בשעה כל כך
מאוחרת צביקה, שכוב במיטתו, בחדר חשוך, עדיין ער לגמרי. מה שכן
נראה מוזר במבט ראשון, זה העובדה שהיד שלו מגששת באפילה, מחפשת
משהו על השידה, מאמץ שבטח היה ניראה לכם מגוחך, אם הייתם רואים
את הבלגאן האטומי ששורר על השידה, וכל זאת בהתחשב בעובדה שלא
ניראה כאילו יש משהו שמונע מצביקה פשוט לקום ולהדליק את האור.
ובכן יש לכל זה הסבר הגיוני ,שבשבילו נצטרך להיכנס לפרוט יותר
מדוקדק של  מתחם הגבעה. במרחק מטר מהחלון שמעל למיטה של צביקה,
ניצבת חומת בטון ארוכה, שמקיפה את כל אזור הקרוונים (והשירותים
הכימיים כמובן). לא ממש נוף החלומות שצביקה היה בוחר לעצמו,
אבל עדיף ממבט ישיר לתוך הסלון של אחמד הצלף, אשר ביחד עם כמה
ידידים הספיקו להדגים את כישוריהם הבליסטיים, במקבץ אירועים
שהסתכמו בחלון מנופץ, עיטורים מקוריים לקרוונים, והחלטה להקים
את החומה. מאחורי החומה עובר שביל כורכר שמקיף את הגבעה, שם
עובר בלילה ג'יפ סיור ממוגן. מפעם לפעם עוברים בגבעה גם כל
מיני גורמים צבאיים אחרים, אם לצורך גיבוי המילואימניקים, או
סתם לצורך תרגיל. לכן גם רעש  של נגמ"ש עובר בשביל, או של
חיילים צועקים, לא ממש אמור להכניס את צביקה להיסטריה. רק
שהלילה הצעקות לא סתם צעקות, והנגמ"ש אולי ממהר יותר מהרגיל,
ולמרות שצביקה לא שומע בדיוק, כי החומה מפריעה, בכל אופן ברור-
משהו לא שיגרתי מתרחש הלילה בגבעה.
אבל מבט חטוף בפניו יגלה שמה שעובר אליו ברגעים אלו, זה בטח לא
פחד. אמנם הוא ניראה מודאג ומהורהר לגבי משהו חשוב, אבל זה
בפרוש לא פחד. אם בשלב זה אתם תוהים למה לעזאזל צביקה לא נכנס
לפאניקה טוטאלית, משתין במיטה, או לפחות מסתתר מתחתיה, אז
נסביר שצביקה כבר מזמן השלים עם העובדה שחייו נתונים בסכנה
קיומית על בסיס יום-יומי - וכמו שהוא מסביר למי ששואל - אחרת
הוא מראש לא היה נימצא במאחז. ובכלל, לצביקה יש מערכת מחשבה
שלמה על כל הנושא של "המצב". הוא החליט שבשביל לנהל חיים
נורמלים במצב שכל המדינה נמצאת בה, עדיף לפתח גישה פתוחה יותר
לכל העניין הזה של  "חיים" בכלל, ו"מוות" בפרט. לא יהיה נכון
לומר שהוא מצפה למוות, או אפילו שהוא רוצה למות, אבל הוא
בפרוש יכול לחשוב על דברים יותר גרועים, כמו למשל לחיות כל
הזמן בפחד מהמוות, או, אפשרות הרבה יותר גרועה -ועליה בדיוק
הוא חושב ברגעים אלו ממש- למות בלי גישה לטלפון.
כחלק מהגישה החדשה שפיתח, בחן צביקה מה הדברים שבאמת חשובים
ב"חיים" שלו:
כסף? עם התכנון הוא לא להישאר בעולם הגשמי לאורך זמן, חבל
להשקיע יותר מידי באספקטים החומריים של ה"חיים". למה לצבור,
כשאפשר לבזבז!
בריאות? בימים כאלו לצאת מהבית זה בטח יותר סיכון בריאותי מאשר
לעשן, להשמין, וסתם לחיות לא בריא. ובעצם גם להישאר בבית זה לא
כל כך בטוח. אז מה כבר אפשר לעשות? אפשר לא לשחק את המשחק
ולוותר מראש, להוציא אצבע משולשת למוות לפרוש ידיים ולהכריז:
"כך אותי!", ועד שזה יקרה, ליהנות מכל רגע.
כל זה הוביל את צביקה לנהל  את חייו בלי להתחשב באי אלו סכנות
ודאגות.
מה שהשאיר לו הרבה זמן לגלות במה כן כדאי להשקיע
ולכן בשעה זו, כשבנאדם אחר אולי היה מסתתר ,מתפלל, כותב צוואה,
מכסס ציפורנים או סתם רועד מפחד, הדבר היחיד שצביקה עשה זה
לחפש את הפלאפון. כל כך חשוב לו להישאר בחיים מספיק זמן בשביל
למצוא אותו, שהוא לא מעז אפילו להתרומם ממיטה, שמה מחבל מסתנן
יראה אותו דרך החלון.  במקום לחשוב על המוות הנורא שאולי צפוי
לו, על כל הדברים שהוא לו הספיק לעשות, על כל המקומות שהוא לא
היה בהם, על חיוו הטריים שנקטפים בדמי ימיהם, ועל איך למנוע את
כל זה, הוא חושב על בני אדם. בני אדם הם הדבר היחיד שחשוב לו.
בני אדם שאכפת לו מהם, שאכפת לו מה יקרה להם ואיך הם מרגישם.
בני אדם שהוא לא יכול לחיות בלעדיהם, ושלא יכולים לחיות
בלעדיו. או לפחות בלי להיפרד ממנו פעם אחת אחרונה, כדי שגם הם
וגם צביקה יוכלו להבין ולהפנים, שה שחשוב, זה שהחיים יחיו.
ועכשיו, צביקה כבר שומע את היריות, וברור לו שהסוף כבר קרב,
פתאום יש לו מבט שליו. את הפלאפון הוא כבר מצא, את מלותיו
האחרונות הוא כבר אמר, וכל מה שנותר זה להמשיך הלאה.