[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטע סופר
/
ואנחנו מתבוססים בייאוש

המשיכי לעמוד שם, בשקט הזה, השקט המזמין הזה, וחכי לנסיך,
שיגיע אליך.


את מביטה בשעון הגדול ממולך, השעה כבר עשר, ואת עוד מחפשת את
תשומת לבו. הוא לא מבחין בך.
השמלה הכחולה שלך לוחצת, ומקשה על הנשימה.
בדמעותיך משתקפת דמותו של הנסיך שלך, כשהוא מביט לכיוון השני.

שנים של בידוד וצל רודפות אותך, ואת חוששת להגיע למרכז האולם.

והרי אולם הנשפים הגדול נבנה עבורך, עבור הרגע בו תדרוך כף
רגלך הקטנה בריצוף העץ העדין.
עכשיו את כבר שם,
פה.
והחלום מתפוגג לאיטו,
אך בציפורניים בנויות את נאחזת בו.

את תופסת בשולי שמלתך ומתחילה להלך בין המוזמנים.

"על כל הנערות הפנויות בממלכה להתייצב בארמון המלך".

את נכנסת לבדך.

נערות יפות הגיעו, גם אחיותייך החורגות ביניהן, והן אינן
מתייחסות אליך.
את שמה לב שלכולן שמלות נפוחות כשלך, ולכולן תסרוקת הדוקה,
ולרובן גם שרשרת פנינים.
אך רק לך סנדלי הזכוכית.

ובדיוק בשניה בה את מתחילה לחוש את התסכול חודר, מגיע הרגע, לו
חיכית כל חייך.
הנסיך מפנה את מבטו לכיוונך, הוא מביט בך ונשמתך נעתקת. את
מביטה בו ביראה מוחלטת, בולעת את רוקך בעדינות וחודרת לעיניו,
מנסה להסתיר ממנו את הכמיהה למגעו, ולהקנות לעיניך ניצוץ
מפתה.
הוא מתחיל לצעוד לעברך, עוד שניה את מתמוטטת, נמסה. הוא נעמד
מולך, יפיפה, הדור, זקוף.
את מזדקפת גם כן, מרימה את הסנטר ומקרינה ביטחון.
נלהבת מהמחשבה, שבעוד שניות ספורות תכנסי לבועה האצילית ותרקדי
עם הנסיך.

התרגשות עצומה אוחזת בך.
דמעה ראשונה של אושר מתחילה לזלוג בעדינות על לחייך הרכה.

נגמרת.

הוא קד קידה קטנה, ושולח את ידו המלכותית לנערה מאחוריך.

נשברת.

דמעה ראשונה של אושר צונחת על הרצפה ומתנפצת לרסיסי מים
מלוחים.
חולשה איומה תוקפת אותך.

את אינך מצליחה לאחוז עוד,
והציפורניים מרפות, והחלום בורח.


את מרימה את שמלתך ורצה לעבר הפרוזדור.
לזמן כבר אין משמעות בעיניך.
את רוצה לברוח.
וכאן,
כאן סנדל הזכוכית נופל מרגלך העדינה ונשאר על הרצפה בין
החוגגים.
את אינך שמה פעמיך אליו.
את רוצה לברוח.

את צולעת לפרוזדור ועדיין אינך מוכנה להוריד את הסנדל השני
מרגלך.
את נשענת על החלון, רואה את העננים הכבדים בחוץ, וקשה לך
לנשום.
שוב השמלה לוחצת.
לא?
.

השמיים בוכים לך.
ספרי לגשם, הוא מקשיב.
על ההזדמנות שניתנה,
ההזדמנות שחמקה,
הנסיך שהלך,
והחלום שברח.

ספרי לו שאת כלום.
משרתת נחותה. לכלוכית.
תני לדמעותיך להתמזג עם דמעותיו.
הוא מקשיב.

וגם אני.

אני, עבד פשוט, ניגש אליך, הנערה בשמלה הכחולה, ומושיט לך את
סנדלך, שהשארת מאחור. את אוחזת בו, מתבוננת בו שניות ספורות
ומשליכה אותו מהחלון.

שלוליות העצב סופגות את רסיסי הזכוכית אליהן ומספרות להם את
סיפורך.

את מורידה את הסנדל השני, יופיו כובש אותך. את מרחמת עליו
ומניחה אותו על הרצפה.

אנחנו רוקדים, ואת בוכה על כתפי עם דמעות יבשות.
עכשיו את מבינה את כאבי, כפי שאני הבנתי את שלך.

השעון מצלצל חצות
והדרך נעלם.
את רוקדת איתי עכשיו,
גם כשקול המוסיקה נאלם.

וחודשים של
שפל
דמעות
וחלומות
שווא
שחלמנו
נוטשים ביעף
את הקסם שלנו.

אט אט מתחילים החוגגים לצאת מן האולם,
להיכנס למרכבותיהם ולנסוע משם.
כולם כרוח קלילה חולפים על פנינו ללא משים לב.

את, מעבר לכתפי, זורקת מבט אחרון בסנדל הזכוכית,
אשר עד כה טעית והאמנת כי מידותיו ייחודיות לך, במבט רעב.

הנסיך וכלתו לעתיד עוברים, הכלה רומסת את סנדל הזכוכית בסנדל
יהלום מהודר, שלראשונה עבר שימוש.

בעוד שאנחנו,
אני ואת,
מתמזגים עם הקירות.
ומתבוססים בייאוש.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
-אבאש'ך
ערומקו?


-לא, אבא'שלי
לבושקו.






אפרוח צהוב?
לא, אפרוח ורוד.


תרומה לבמה




בבמה מאז 6/10/02 16:06
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטע סופר

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה