מוקדש לבחורת יומולדת.

אין הרבה, אבל ישנן, מספר מצוקות אימה שאפילו ההורים המנוסים
ביותר מתקשים להתמודד איתן. בעיות מפתח כאלה שמעידות על פגמים
חמורים באישיות, בחינוך, והגרוע מכל - בגנים. בעיות שכאלה
יזעזעו כל פסיכולוג ילדים ויכו בתדהמה כל יועצת חינוכית. אני
מדבר על התמכרות לסמים, סכיזופרניה, או במקרה של הילה - שינה
עמוקה במיוחד.
אה, אבל רגע אחד. לא מדברים פה על סתם נרקולפסיה פרועה. הילה
היא בסך-הכל ילדה, סליחה - בחורה, נורמלית לגמרי, שבמשך 364
יממות בשנה ישנה שינה תקינה לגמרי, בד"כ באורך של שש עד שמונה
שעות, מלווה בנחירות בודדות ובהתהפכויות ספורות. בקיצור, מומחה
שינה שהיה חוקר את הילה במשך התקופה המכובדת, בין התאריך 16.6
ועד התאריך 14.6 בשנה לאחר מכן, ספק אם היה מוצא בה טעם לפגם.
שום כלום.
אבל - וזה אבל גדול - ממש כמו בסיפור אגדה חולני במיוחד,
שעתיים לפני שהשעון מכה חצות ומבשר על כניסתו של היום שתאריכו
הגרגוריאני הוא 15.6, עיניה של הילה נפקחות לרווחה, והיא
מתחילה להרגיש עייפות. אבל לא סתם עייפות, עייפות טוטאלית, כזו
שמתחילה בריסים ומתפשטת לאוזניים ולאצבעות של הרגליים ולשיער.
הרגשתם פעם עייפות מוחלטת שכזו? אם כן, זה בוודאי היה אחרי יום
עבודה עמוס או מסיבה פרועה שנמשכה עד אור הבוקר - אבל במקרה של
הילה אין זה כך. הילה יכולה להיות כבר שקועה עמוק בשינה,
בקריאה, או בעמידה על הראש. ייתכן שבאותו היום היא לא עשתה שום
דבר פרט ללשכב על הגב ולגנוח (כפי שעשתה כשהייתה בת שנה,
שנתיים, שלוש, ועשרים), וייתכן שבאותו היום בדיוק סיימה לכתוב
עבודה מקיפה (כפי שעשתה כשהייתה בת חמש-עשרה ושש-עשרה). לא
משנה באיזה מצב ובאילו נסיבות, בתאריך 14.6 של השנה, בשעה
22:00 בלילה, תתנער הילה מכל מעשיה הארציים, ותחוש עייפות.
אבל חכו - זה לא השיא! שעתיים אח"כ, בדיוק בחצות, אבל בדיוק,
הילה נרדמת. למילה נרדמת יש איזה צליל מרגיע, בעוד שאני מנסה
להעביר פה צליל של חבטה. גוף נחבט. נחבט במה? זה לא ממש משנה,
מכיוון שכשם שלפני שעתיים לא שינו המקום והזמן את דבר עייפותה,
גם עכשיו הם לא ישפיעו על דבר צניחתה אל עולם החלומות.
עד כאן, אתם אומרים, ביזארי, אבל זה הכל. באמת? אז בואו ואוסיף
לכם פרט נוסף. החל מרגע הרדמותה, הילה נמה, נמה ולא קמה, במשך
יממה אחת שלמה. אהה! זיק ההפתעה והאימה מציץ בעיניכם! בהחלט,
גם אני הזדעזעתי. לא שלישון 24 שעות זה שיא אולימפי - אפילו
לעבדכם הנאמן יצא, במהלך אי אילו שנותיו הפרועות, לתפוס טרמפ
על כנפי החלום, ולרדת יממה לאחר מכן. אבל בדיוק עשרים וארבע
שעות?! "משהו פה מעיד על הפרעה גדולה בכוח", אם לצטט את מושא
הערצתי, מאסטר יודה. כן, בדיוק עשרים וארבע שעות, כל רגע ורגע
מתוכן. הילה נרדמת בשניה הראשונה של היום, ומתעוררות בשניה
הראשונה של היום למחרת. ולא יעזור בית-דין.

כאן אתם מתחילים לתהות מה טמון באותו יום גורלי שמעורר אצל
הילה שקיקה כה עזה לכרית, שמיכה וחלום. האם טראומה מינית? האם
מותו של קרוב? הפתרון פשוט בהרבה - בתאריך 15.6.1981, הילה
בן-בסט הצטרפה כחברה מן המניין למעגל החיים. מעט פרטי רקע, רק
לכדי הסר ספק: בערב קיצי של הארבע-עשרה לחודש יוני, הבהילה
האם-לעתיד את האב-לעתיד אל בית-חולים 'הקריה', יען כי "ירדו
המים, חיים!". בבית-החולים עברה האם-לעתיד שעות מייסרות
במיוחד, והאב-לעתיד עישן בשרשרת, עד שבשעה חצות בדיוק (כמה
מפתיע) הגיח ראשה הזעיר של הילה מבין חלציה של האם, ואוויר
העולם שטף את ריאותיה לראשונה.
עד כאן מרגש מאוד, אבל - אליה וקוץ בה.
התינוקת הטרייה לא הגיבה. הרופא המיילד, מתמחה טרוט-עיניים,
הצליח לראות רק כיצד הקריירה הרפואית שלו קורסת לנגד עיניו.
דקות ספורות לאחר מכן, כששאר גופה של התינוקות נפלט מזה של
האם, היא הובהלה אל היחידה לטיפול נמרץ, שם צוות מיומן ומסור
של רופאים ומנותחים בדק אותה מכל זווית וחור אפשריים, והגיע
למסקנה חד-משמעית: הילדה ישנה.
ולזה, אתם חייבים להודות, לא ציפיתם. למעשה, אם תיגשו כבר
עכשיו אל 'ספר השיאים של גינס' ותדפדפו לפרק העוסק בניסים
רפואיים, שמה ותמונתה של הילה יבצבצו מבין השורות, כמקרה
המתועד היחיד בהיסטוריה של ולד הנולד בשנתו. נס, חבר'ה, נס.
בהתאם לפרולוג שקראתם קודם לכן, התינוקת הילה (אז עוד תינוקת
מס' 6582), ישנה לה שנת ישרים במשך עשרים וארבע שעות רצופות.
מיותר לציין שבמשך כל הזמן הזה כל שאר האנשים שהיו בסביבתה לא
הצליחו לעצום עין: האבא והאמא התחילו לכרסם ציפורניים של
עוברים ושבים, צוות הרופאים צלל אל מעמקי הספרות הרפואית,
והדודה חילבה מאשקלון ביקשה לבצע טקס גירוש שדים.
שעות ספורות לפני שהקיצה מתנומתה המלכותית הראשונה, קבעו
הרופאים ששינה כה ארוכה ובצמוד ללידה יצרה כבר נזקים מהותיים
לגופה ונפשה של הצאצאית, וייתכן שהיא תמות בקרוב. כל אותם
אנשים היו עצמם על-סף מוות, כאשר בחלוף עשרים וארבע שעות מעת
לידתה, הילה פקחה את עיניה, פלטה יבבה סמלית, וגילתה סימני
ערניות מפתיעים ונורמליות מוגזמת. האירוע הטראומטי שליווה את
הלידה נקבע כהתרחשות אקראית לגמרי, והילה שוחררה לביתה.
במשך כל שנתה הראשונה הילה הייתה בדיוק הילדה הנורמלית, כפי
שהייתה ברגע שהתעוררה בבית החולים. ההורים היו מאושרים ונטולי
דאגות. בארבע-עשרה ליוני הגורל הכה שנית. בשעה עשר הילה
בת-כמעט-השנה, התעוררה משנתה בלול התינוקות, והחלה לצווח בקולי
קולות. אימא ואבא התרוממו מעל הספה שבסלון, אבל לפני שהספיקו
לעשות צעד פרנטלי נוסף לכיוון חדר התינוקות, הצרחות נפסקו
לאלתר, דבר שרק שילש את דאגתם. כעת הם רצו לכיוון חדר
התינוקות, שם מצאו את הילה שרועה על גבה, בקושי זזה. "היא
בוודאי נורא עייפה, סתם התעוררה," הפטיר האב ויצא לסלון.
האימא, לעומת זאת, סירבה למוש. שעתיים התבוננה בילדתה, שבקושי
הניעה שריר, אך שמרה על עיניים פקוחות. ומקץ שעתיים, על השעון,
הילה שוב נרדמה.
ארבע-עשרה שעות לאחר מכן דאגה ישנה ומוכרת החלה לכרסם בליבם של
ההורים, שדהרו כל עוד נפשם בם אל בית החולים. צוות הרופאים זכר
היטב את המקרה המפורסם מהשנה שעברה, ואחד מהם אפילו התעלף
כשזיהה את פניה של האם המודאגת. הילה נבדקה, נמדדה, נדקרה,
נחקרה - אבל רק כעבור עשר שעות נוספות (עשרים וארבע בסה"כ)
הסכימה להתעורר, ושוב הייתה נורמלית כתמול-שלשום.
התגובה הטראומטית של ההורים אמנם דעכה בשנים שלאחר מכן, אך הם
סירבו לקבל את התופעה המטה-פיסית הנ"ל כחלק מחיי השיגרה שלהם,
גם אם היא מתרחשת רק פעם בשנה. שנים על-גבי שנים נלחמו ההורים
המסורים בכל כוחם ברעה החולה, אך ללא הועיל. הם ניסו היפנוזה,
תרופות, סמי ערנות והרדמה, ימי פעילות - הכל. במהלך השנים, הם
אפילו ניסו לשטות באירוע על-ידי נסיעה לחו"ל, אך באמצע הטיסה
לארה"ב הם גילו שהילה מכוונת לפי שעון ישראל, לא משנה היכן היא
נמצאת.

ועכשיו, קוראים יקרים, אתם בוודאי חלוקים בדעותיכם. חלקכם ודאי
מאמין שזהו אירוע הנובע מקיומו של כוח עליון או שלפחות מעיד על
אמיתותן של אי-אילו תופעות על-טבעיות. חלק אחר חושב שגם לתופעה
הזו הסבר רציונלי, קר ומחושב. אבל עוד לא קראתם את
הפאנץ'-ליין.
בזמן שהילה ישנה את יום-ההולדת שלה, מסביבה קורים דברים
מופלאים. לא, אני לא מדבר על פריחה ולבלוב, יפי-נפש שכמותכם,
אני מדבר על מזל טהור. מזל כזה שהיית מוכן להקריב את כל היקר
לך בתמורתו, תוך אמונה שלמה שתקבל הכל חזרה מרוב מזל. מזל
נצחי, מזל מוחלט, מזל שאינו משתמע לשתי-פנים.
נתחיל בעובדה הפשוטה שבזמן שנולדה וישנה, צלם מזדמן צילם אותה
ותמונה ופרטיה נשלחו לספר השיאים של גינס, וזיכו אותה בתהילת
עולם ובצ'ק מכובד. נמשיך בכך שבשנה לאחר מכן, בזמן שהיא והוריה
שבו לבית החולים, התפוצץ בלון הגז בדירתם, ורק במזל הם ניצלו
ולא... ניצלו. כשהייתה בת חמש הילה נרדמה בזמן שעמדה בתור
לקולנוע, וציידת כשרונות החליטה שהיא תהיה מצוינת לפרסומת
לשמיכות פוך. קא-צ'ינג. בגיל שמונה היא נרדמה בדיוק לפני
החתונה של הדוד השלישי משמאל, וכך נחסך ממנה ערב שלם של צביטות
לחיים מעצבנות. בגיל שתיים עשרה, בזמן שישנה, הקשר הטלפוני
שהיה אמור לעבור דרך ביתה בנוגע למבחן למחרת נחסם, ובלית ברירה
נאלצה המורה לבטלו. בגיל שש-עשרה נרדמה עם כמה חברות על חוף
הים, והחברות המודאגות קראו לעזרתו של עלם חמודות שעבר בסביבה,
שסחב את הילה לביתה, ואף חזר לבקר במשך שנתיים וחצי.

ובגיל עשרים אני והילה נפגשנו לראשונה. אני ג'ייסון, חבר טוב
של הוריה של הילה, שגר, נכון לעכשיו, בארצות-הברית. כשבאתי
לביקור בשעות הערב של החמישה-עשר ליוני, מצאתי את הילה, שבילתה
את שעותיה הראשונות כבת עשרים בשינה עמוקה. כאחד האדם, גם אני
הופתעתי עד מאוד לשמוע את השתלשלות האירועים שליוותה את הילה
בשני העשורים האחרונים. הוריה, עייפים ממאבקים חשוכי-ניצחון,
סיפרו לי בדמעות כיצד השלימו עם המצב, וכיצד הם מקווים שהפגם
הקטן הזה לא ייפגע בסיכוייה של בתם להצליח בעתיד. הם באמת זוג
עצוב, שאוהב את ביתם מאוד-מאוד, אך מאמין שהמיט עליה קללה.
בגלל זה לא הביאו עוד ילדים לעולם.
אני, כשלעצמי, הסתקרנתי מאוד מסיבות אחרות. זה שנים מספר שאני
מחפש אחר מישהו או מישהי בעל יכולת-עמידה ברעשים ובלחצים, כדי
לבדוק כלי תחבורה מסוג חדש, שאמור לשרת אותנו בעתיד במסעות
בחלל החיצון. בתחילה בשקט, ואח"כ בצעדים רועמים, נכנסתי לחדרה
של הילה. עשיתי כל שאפשרי (ולא חולני) בכדי להעיר אותה. לבסוף
השתכנעתי, וביקשתי שיביאו אותה עוד באותו הערב למעבדה בתל-אביב
לבדיקות נוספות. לפני שהתעוררה הספקנו לערוך את כל הבדיקות
הנחוצות, ולאחר שהתעוררה החתמנו אותה על המסמכים הדרושים
וסיכמנו את גובה המשכורת. מזל או לא?!
ועכשיו, תאמינו או לא, התאריך הוא 15.6.2002. אני, הילה, וצוות
של שלושה מדענים נוספים, נמצאים בתוך רכב חלל חדיש הנע במהירות
מכובדת, ומתקדמים בבטחה לכיוון הגוף השמימי הקרוב ביותר
לכדור-הארץ. המראנו לפני כשעתיים, כשהילה התחילה לחוש בעייפות,
ועכשיו, חצות לפני שעון ישראל, היא נרדמה. כל רגע עכשיו, הילה
בן-בסט, בחורה בת עשרים ואחת, תגיע לירח, אבל לא נראה לי שזה
ממש יפריע לה.