זה היה מפחיד. מזמן לא זרם בדמי כל כך הרבה אנדרנלין. אני
בדרך-כלל לא מפחד מכל מני מצבים מאיימים חוץ מלחימה עם ג'וקים
שמדי פעם מראים עצמם מסביבי.
זה היה יום חמישי בערב. שוב רבתי עם ההורים, שיגרה מקובלת
כזאת.
הכנתי לי תרמוס של נס קפה חם, לקחתי את הסיגריות בתוספת קופסת
סיגריות נוספת, שיהיה ספייר.
תמיד שאני יוצא למסעות ההירגעות האלו אני לא יודע כמה זמן זה
יכול לקחת לי.
נסעתי לשדה, קרוב לים. ישבתי שם והרצתי מחשבות, מדי פעם לגמתי
מהקפה ושאפתי את הסרטן לראותיי. המקום היה שומם לגמרי, שום אדם
נראה למרחקים.
צחקתי, כשתארתי אותי ואת הורי נוסעים ביחד לשנקין לצבוע את
השיער ולעשות פירסינג.
בכיתי קצת, התעצבנתי על הדרדרים שלא מניחים לי. המשכתי
בהתעסקות העצמית הזאת. לא יודע כמה זמן עבר. חשבתי כמה אני
וההורים שלי פשוט הפכים מושלמים, כשפתאום שמעתי רשרושים מוזרים
כאלו.
העפתי מבט ישירות למקום שממנו שמעתי את הרעש, וכלום.
ושוב שמעתי רשרושים וקולות מוזרים כאלו. התחלתי לפחד קצת. אני
יודע שזה בטוח לא רוצח מטורף שארב לי כל הזמן הזה, וזה בטוח לא
פרדי קרוגר שיצא לו מעולם הסרטים לחיפוש אחרי.
הדלקתי את הזיפו שלי, שבדיוק מילאתי אותה בדלק, ולכן בערה כמו
מיני מדורה כזאת.
התכופפתי לתוך השיחים בזהירות עם המצית. פחדתי לשרוף את השדה.
נגלה לעיני גור חתולים קטנטן. ממש קטן. הוא הרעיש בקול כל כך
נמוך. מן קולות מלמול שיצאו מפיו שלא דמו כלל וכלל ליללות.
אספתי אותו אל ידי וצעדתי כמה צעדים למרבץ הקטן שהקמתי לי
בשדה.
הרגשתי שידי נהיו רטובות. הייתי בטוח שהממזר השתין עלי.
כשהתיישבתי, התפנתה לי יד, והדלקתי שוב את המצית.
כל היד שלי הייתה מלאה בדם. כל כך הרבה דם יצא ממנו. הוצאתי
צעקה חזקה מפי. מן תגובה ראשונית שתמיד יוצאת ממני כשאני ממש
נבהל. צעקה כזאת שאף בחורה לא הייתה מצליחה להוציא מפיה.
הפניתי את המצית לכיוונו. כולו היה מחורר ממש. לא יודע ממה.
התעללות או דריסה או נפילה אין לי מושג. פשוט לא יודע. חשבתי
קצת.
הדלקתי סיגריה והתיישבתי. והמצפון החל משתלט על ליבי. שפכתי
קצת מים מהבקבוק כדי לנקות את היד. המשכתי לעשן וחשבתי. חשבתי
מה לעשות. לבסוף, החלטתי לעשות עוד מעשה טוב. הורדתי את
החולצה, ואחריה הורדתי את הגופיה. עטפתי את החתול בגופיה.
לרגע העליתי חיוך כל כך רחב כשחשבתי על המבטים שעשויים לעלות
על פרצופה של אמא שלי. אבל ממש לא אכפת לי. היחסים איתם כבר
הגיעו לסף פיצוץ. אני חייב לעזוב את הבית. להתנתק מהם. רק על
זה חשבתי במהלך כל הנסיעה לבית-דגן. אמא שלי עובדת שם ליד,
ואני יודע שיש שם בית-חולים ויטרנרי מעולה.
נכנסתי למיון עם הקטנטן. מיד הגיע רופא, והחל לטפל בו.
הכניסו אותו לחדר שנראה ממש כמו חדר טיפולים לבני אדם.פתאום
לבי החל לכאוב קצת. אני מכיר את התחושה. זאת התחושה שחשתי אין
ספור פעמים שאמא שלי נכנסה לניתוחים ובתי חולים.
זאת דאגה.
נפלתי בקסמי החתול.
צפיתי בעבודת הרופאים. החתול היה מורדם במהלך כל הטיפול
כמובן.
הם גילחו את כל פרוותו. כל הגוף היה מלא בחורים כאלו. זה כבר
היה ברור שמדובר בהתעללות.
הם אמרו לי שהם רוצים לאשפז אותו, ושמצבו קשה אך יציב.
"בסדר" אמרתי.
"גש לפקידת הקבלה, היא תטפל בכל העניינים, ובאמת שאין צורך
שתשאר פה הלילה".
הרופש הזה בטוח שהחתול הזה שלי. זאת היתה הרגשה מוזרה כזאת.
הלכתי אל הפקידה ונתתי לה את הפרטים שלי. "שם החתול?". ואאו.
הותקלתי. שם? שוב התעצבנתי. כל כך כעסתי על עצמי שאני עושה
דברים מבלי לחשוב כל הזמן. מי אמר בכלל שיתנו לי לגדל אותו
בבית?
חשבתי קצת ואמרתי "שמאל".
היא רשמה את הפרטים. הלכתי הביתה.
סיפרתי להורים שלי על כל העניין: "פתאום אני קולט אותו כזה
קטן, 4 רגליים כל כך שבירות, והוא מילל ומדמם. כל כך חמוד. לא
יכולתי. והפרווה שלו כל כך יפה והוא כזה חמוד".
"אני גאה בך". נדהמתי. ממש לא ציפיתי לזה. היא אמרה שאני טוב
לב ושהיא שמחה שהיא גידלה אחד כמוני. היא הסכימה להביא אותו רק
לתקופת ניסיון אבל בלי פסילות מראש.
הלכתי לישון, כל כך שמח.
לצחרת נסעתי לבית-חולים, שמאל כבר ממש התאושש. הוא היה חבוש
כולו. ביקרתי אותו כל יום עד שהגיע היום לשחררו. כבר קניתי לו
קולר, וכדור צמר לשחק אתו.
הודעתי להורים שלי שאני מגיע איתו. הייתי כל כך נרגש.
נכנסתי איתו הביתה.
אמא שלי התחילה לצעוק. "חתול? אני חשבתי שזה כלב! חתול? אני לא
מוכנה. זה לא נורמלי חתול".
"אבל אמא מה ההבדל בין חתול וכלב? תראי אותו הוא כל כך חמוד".
"אני לא מוכנה בשום פנים ואופן. שלא יכנס אלינו הביתה!".
"רק בגלל שהוא חתול ולא כלב?".
כל כך רתחתי! לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. אני כל כך קשור אליו.
כל כך אוהב אותו. בניתי לו בית מקרטון והכנסתי אותו למקלט.
עליתי למעלה, והחלפתי עוד כמה צעקות עם ההורים שלי. עכשיו הם
כבר לא גאים בי? עכשיו אני לא טוב-לב?
הלכתי לישון כל כך שמח. יש מישהו לאהוב ולדאוג לו. יש מישהו
שמחזיר לי אהבה. אז מה אם הוא לא יכנס אלי הביתה? עוד מעט אני
מתחפף מהבית המזוויע הזה. והוא יהיה איתי.