[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







מ. עינת
/
שמיים מבטון

"את שומעת את רעש הכוכבים?"
"לכוכבים יש רעש?" צחקנו. הסתכלתי עליה. לא זזנו.
באותו יום, מכל הימים שהיינו שוכבות יחד על הדשא הרטוב בגן,
היא הייתה הכי יפה בעולם. הכי מתוקה שיש.
"את יפה" אמרתי לה בביטחון מלא. היא נישקה אותי. הטעם שלה היה
מהול בריח הטבעי שלה. לא אהבתי את הריח הזה.
היא דחפה את הלשון שלה לתוך הגרון שלי. היא לא ידעה לעשות את
זה. אבל סלחתי לה, רק כי זו היא. היה נדמה לי שהתנשקנו למשך
שעות. היא זזה, ואור הכוכבים  זהר לה על הפנים, על החיוך התמים
שלה, על העיניים הגדולות שלה..
"תגידי, הכוכבים קרובים אלינו?" היא שאלה, והעיניים שלה נראו
רציניות
"כן.. הם מאד קרובים,"
"כמה קרובים?" חייכה חיוך מתוק בעוד היא מקפלת את ברכייה
בבושה
"בערך כמו מהבית שלי לבית שלך.."
"ומה צריך כדי לשבת עליהם?"
"מכונית שנוסעת למעלה.."
"יש כזה דבר?" שאלה ברצינות ועינייה התכווצו יחד עם מבטה.
"ימציאו עוד..." היא צחקה ושפשפה את עינייה.
אהבתי לראות אותה צוחקת. אהבתי לראות אותה מתרכזת בשמיים,
מניחה את ידיה מתחת לעורף, והאור נוצץ בתוך עישוניה.
"אולי..." התחילה להגיד ובלעה את רוקה,
"אולי אני ואת נמציא מכונית כזו ונשב יחד על הכוכב הזה, שם?"
לחשה והצביעה על כוכב רחוק ונוצץ. חיוך לא מוסבר עלה על פניה.
חיוך של ילדה קטנה, הילדה הקטנה שלי.
חייכתי לעצמי והסתכלתי למעלה, "אם נתאמץ, נוכל להמציא מכונית
כזו" אמרתי לה. היה שקט. היא האמינה. אני לא.
"אני יכולה לשאול אותך שאלה?" היא שאלה והסבה בתנועה חדה את
מבטה אליי. "תשאלי", הסתובבתי אליה כשידי מונחת מתחת לראשי.
"למה את לא אני?"
לא הבנתי את השאלה, אבל הבנתי אותה. לא הבנתי את התזמון, אבל
הבנתי אותו.
אני היחידה שהבנתי, אני היחידה שמבינה.
"כי.. תראי,.. כשבנאדם נולד הוא בונה מסביבו חומה. אני בניתי
אותה ואת בנית אותה..." נשמתי עמוקות, "שלי עשויה מבטון, שלך
עשויה מקלקר"..
היא כיווצה את עיניה ואת פיה, ניסתה להבין מה אני אומרת, למה
אני מתכוונת. ידעתי שהיא מבינה.
"מה זה בטון?" היא שאלה והניחה את ידייה על פניי
"בטון זה החומר שממנו בנויים השמיים", עניתי.
היא שוב ניסתה להבין, קמה, חזרה, חייכה ונשכבה שוב על הדשא כמו
מתה עם זרועות ורגליים פרושות.
"למה הם לא בנויים מקלקר?" שאלה והסתכלה על השמיים כמנסה לחדור
אליהם עם מבטה.
"אף אחד לא אמר שהם לא בנויים ממנו"
אבל.. את אמרת ש.. -"
"אולי שיקרתי" אמרתי בתוקפנות ויריתי את מבטי היישר אל תוך
עינייה השחורות. היא הסתבכה עם עצמה, מנסה לחבר את הכל. כמעט
השתגעה, יכלתי לראות את הבלבול בעינייה.
עצרה, נאנחה, ושמטה את כתפייה.
"אני אוהבת אותך" אמרה בשקט, בחשש, ושוב נשקה אותי.
"את לא אוהבת אותי" יריתי בלי לחשוב על מעשיי "את עיוורת"
הוספתי.
"אני רואה מצויין, ואני אוהבת אותך..-"
"את לא רואה טוב! את רואה קלקר!" התפרצתי בצעקה שוב. היא
התחילה לבכות, כיסתה את ראשה עם ידייה. לא נגעתי בה. היא בכתה
חזק יותר, ייללה צרחות חרישות. נשברתי.חיבקתי אותה חזק.
"הייתה אחת.. שידעה לעשות קסמים.. שידעה להגיד מילים שצבעו את
השמש בדם..." שרתי לה את השיר שלנו. זה הרגיע אותה מאז
ומעולם.
היא אף פעם לא הבינה למה בחרתי אותו, אבל היא הבינה, וידעה.
העיניים הגדולות שלה כוסו עם שיערה השחור, הן היו כל כך עצובות
וחסרות ישע. כמוהה.
"אני עשוייה מבטון" אמרה ועינייה נרטבו.
"מבטון.." חזרה שוב ושוב בלחש
"כן..." הנידה בראשה "מבטון.."

התמימות שלה, החוסר ידע, ה... דבר הזה, שנראה לאחרים
כטימטום..
היא יכלה להבין אותי. היא רואה אותי מבפנים.
היא יודעת. היא יודעת הכל.
אני בונה לה עולם, אני משקרת לה.
היא יודעת, והיא צריכה את זה.

בדיוק כמו שאני צריכה אותה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אין פרפרים
בגטו. מה זה
נראה לכם, גן
זואולוגי?!



אדולף.


תרומה לבמה




בבמה מאז 19/7/02 19:09
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מ. עינת

© 1998-2020 זכויות שמורות לבמה חדשה