לו הייתי מלכה, על סף דלתך היו מונחים מאות ורדים אדומים וכל
גני היו נשארים ערומים. רק הירוק של הדשא היה נשאר יתום ללא
צבעים מזמינים. כמו בכל לילה מתהלכת כהרגלי בשבילים, בין הגנים
הגדולים שמסביב לארמון. חושבת עליך ועיני דומעות בכל פעם שהיו
חולפות על פני משטח שבעבר היה מקושט בפרחים. גדוד של חיילים,
יורים לעברי חייצים של עצב כי הלב לא מאמין שלי תוכל לסלוח.
לו הייתי נסיכה ומשרתים את גופי היו עוטפים, בבדים יקרים,
מקושטים ביהלומים, הייתי שותקת. מחכה שהמדידה תסתיים, שכל אחד
יפנה לחדרו. אלפי סיכות ננעצות בגופי ולאחר מכן סליחה מלאת
בהלה הייתה נשלחת לאוויר ועיניים מתחננות, שלא אכעס, מופנות
לעברי. אוזני לא היו שומעות וגופי לא היה חש בכאב החד. רק
תריסר סכינים שיחדרו לגופי יוכלו להעיר אותי מן התרדמת העמוקה
בה אני נמצאת ויענישו על כל הרע שעשיתי, לך.
אך איני מלכה ולא נסיכה, צר לי על כך אבירי, צר לי. אין לי
מאות ורדים אשר אותם גידלתי ואהבתי. אין לי צבא חיילים מאיים
שאותו אוכל לשלוח לכל אויבייך ואפילו לא להציב את עצמי כמטרה
לפניהם.
אם רק תוכל להאמין לאותן מילים שאומרות שהנה אני כאן, מעיניי
דמעות נופלות שלא מתעכבות על הלחי ומחלחלות באדמה. אני מקווה
שבאותו מקום יצמחו הורדים הכי אדומים והכי יפים, רק בשבילך. |