כולם ידעו שהוא עושה לה את זה...
היה אפשר לראות את זה מאוד בקלות.
פשוט היו מתבוננים לה בעיינים, והיו רואים מין זגוגית אטומה
שכזאת, אבל אם היו מסתכלים ממש טוב היה אפשר גם לראות גם עצב.
כולם ידעו, ושתקו.
כל יום הם היו רואים אותה, הולכת עם המבט הכבוי...
הם אמרו שהיא מסכנה, שממש צריך לעשות משהו עם זה, ללכת למשטרה,
או לספר למישהו שיכול באמת לעזור לה.
הרבה דיבורים היו שם, אבל אף אחד באמת לא קם ועשה משהו.
וכך זה נמשך.
זה היה מין נושא לא נעים, שמעכיר את שגרת היום יום השמחה
והמאושרת, כי הרי מי רוצה לדבר על צרות של אחרים, שלכל אחד יש
מספיק משלו?
כל אחת שומר על התחת שלו, בלי לשים לב שיש דברים קצת יותר
חבובים מזה
סיפרו שראו אותה ניגשת כמה פעמים למשטרה, מגיעה עד פתח הדלת,
ואז הולכת כאילו שכחה משהו, ובכלל לא התכוונה לגשת לשם.
וכך עבר הזמן, היא סבלה, ואנחנו המשכנו בחיינו.
הרי יש עוד כל כך הרבה אנישים שצריכים עזרה, והרי אי אפשר
לעזור לכולם...
כך כולם היו מתרצים לעצמם.
אחרי זמן מה מצאו אותה בלי דופק, כש-50 כדורים נמצאים בבטנה.
היא בלעה כדור אחרי כדור, כשהדמעות זולגות...
דמעה לכל כדור.
עכשו לפחות יהיה לה שקט.
כולם דיברו על זה...
על איך שהם לא ידעו מה לעשות, למי לפנות...
כמה שחבל עליה.
אבל ככה זה, עד הבן אדם הבא....