[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







אנדרסון גוד
/
סיפור שמח

10:00am

התיישבתי מול המחשב ואמרתי לעצמי, עכשיו אני כותבת סיפור שמח.
כל אחד צריך שאיפות בחיים, ולי כבר נמאס לכתוב על מוות.

12:00pm

כבר שעתיים שאני יושבת מול המחשב, וכל מה שהצלחתי לכתוב זה:
"מרווין קם בבוקר, ומשהו אמר לו שהיום יהיה יום שכולו טוב",
אני לא חושבת שאי פעם היה לי כזה משפט פתיחה מחורבן, איזה מן
שם זה מרווין בכלל? תמיד מביא לי אסוצאיציות של סומלים גוועים
בשם סטרוין מרווין (יותר מידי סאות' פארק אני מניחה). אז אני
נוטשת את המחשב. נתראה בשמחות.

16:00pm

טוב נו, חזרתי. אני בטוחה שאם אני רק אנסה מספיק, בסוף יצא
שלמרווין באמת יהיה יום שכולו טוב, בלי להגיע לעולם שכולו טוב
בסוף. (בדיחה דפוקה, רדו ממני, אני מיואשת מבחינה ספרותית.)
אז הוצאתי את מרווין מהבית, ושלחתי אותו לטיול. מה יהיה אם
מרווין יפגוש בחורה? והם יתאהבו, ויתחתנו, יולידו ילדים ויחיו
באושר ועושר עד עצם היום הזה? בנאלי? שבלוני? דבילי? אני לא
חושבת שיש מספיק תיאורים כדי לתאר את הזוועה. את הבחילה שיש לי
רק מלחשוב על זה. איכס מגעיל, כדברי המשורר (המשורר, אסי
וגורי, מי בכלל מבדיל?)
תשכחו מזה, אני פורשת באופן סופי. פאק יקיר והבולשיט שלו. אני
חוזרת להרוג אנשים. ככה זה החיים, אני לא משקרת לעצמי, לא
משקרת לקוראים.

17:00pm

"מרווין קם בבוקר, ומשהו אמר לו שהיום יהיה יום שכולו טוב.
מרווין כבר ידע שאסור לו לסמוך על תחושות הבטן האלו, פעם
אחרונה שזה קרה, הוא בילה חודשיים בגבס אחרי התאונה ההיא, לא
משנה. מרווין כבר מאחר לעבודה, דווקא היום נתקעה לו המכונית,
והוא ממהר- נדמה לו שיש שביתה של נהגי המוניות, איך זה הגיוני
שאין אף מונית ברחוב דמיט? מרווין כבר מתחיל להתייאש.
הוא מגיע למשרד באיחור, רק כדי למצוא מעטפה סגורה על השולחן
,עקב קיצוצים בחברה...' מרווין כרגע איבד את העבודה שלו, חתיכת
יום נפלא... הוא אוסף את הדברים שלו, והולך משם. אפילו לא היה
לא אומץ לעשות להם אצבע משולשת. לכולם. והוא הולך משם. כנוע.
הוא מסתובב ברחוב... לא יודע מה לעשות עם עצמו, חוצה את הכביש
רק כדי לחזור במעבר חציה הבא, בועט בפחיות ריקות, הוא ריק
לגמרי, חלול.
מגיע הביתה, זורק את עצמו על המיטה, מזכיר לעצמו שאין מי שיחבק
אותו עכשיו, כשהכל מתפרק. הוא רוצב לבכות, והדמעות לא יוצאות.

מרווין מרים את השרוול, הצלקות בוערות על ידו, אדומות, חשופות,
מבריקות. הוא מביט בהם מספר דקות, מגבש החלטה- הולך לשירותים,
ומתחיל לפסל בבשר החי, חורץ חריצים של החלטיות, של כאב שחייב
להשתחרר, של דמעות.
בוא קם למחרת בבוקר, הסדין ספוג בדם. מרווין מתקלח, וצחצח
שיניים ויוצא לחפש עבודה.
יש לו הרגשה שהיום יהיה יום נפלא."

18:00pm

אז מה אם זה לא סיפור שמח? כמו שכבר אמרתי, פאק יקיר! וחוץ
מזה- לא הרגתי אף אחד לשם שינוי. אני במגמת שיפור. אחלה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
החיים זה כמו
סלט כל אחד לוקח
מה שהוא רוצה
ואני ניתקע עם
הבצל


תרומה לבמה




בבמה מאז 10/3/01 12:24
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
אנדרסון גוד

© 1998-2019 זכויות שמורות לבמה חדשה