בעל הבית כנראה מאוד אהב אותך, כי יומיים אחרי שעזבת קיבלתי
הודעה על פינוי הדירה תוך 48 שעות.  כל העיניין נראה לי טיפה
מוזר כי אתה עוד לא פינית את הדיסקים שלך ואני כבר צריכה לפנות
את הספה שלי ולמצוא חורבה אחרת ב400 דולר לחודש.  אז אחרי
שדפקתי על דלתו של בעל הבית האכזר (שסירב לדבר איתי וטען ש"צו
זה צו"), אחרי שהתחנפתי לועד בית ("אף פעם לא שילמתם לועד בית,
פתאום את צריכה עזרה?"). אספתי את הספה והחתול שלי לארגזים
וחיפשתי לי בית חדש.
כשעזבת אמרת שאתה מרגיש חנוק וצריך מרחב.  רק כשהיבטתי בדירה
הריקה הבנתי באיזה מחנק חיינו ולמה ברחת בכזו קלות. לקחתי את
האוסף הדיסקים שלך ומיינתי ל" לא סובלת", "זו לא מוסיקה לסקס,
מה אתה חושב לעצמך?", ול" השאלתי ולא אחזיר לעולם".
את כל הדיסקים שלא הוגדרו כבעלי ערך, וזה הרוב, פשוט זרקתי
מהחלון.  כשפתחתי את ארון הבגדים שלנו נתגלתה לפני האמת המרה.
מארון די מפואר בעל שלוש דלתות ואינספור בגדים, נותרו רק
הבגדים שלי ואיזה מכנס שקניתי לך לפני שנה וחצי, כשלא הסכמת
ללכת עם שום דבר חוץ מג'ינס.  מדדתי את המכנס. המותניים שלך כל
כך צרות, הוא היה עליי צמוד וארוך, כל כך ארוך. לך הוא היה קצת
קצר ובגלל זה לא הלכת איתו.   המשכתי למיין לבושה במכנסיים
שלך. הפעם עברתי למדף הספרים שלנו. כאן לא הייתה בעיה ממשית.
הכל היה שלי, אפילו הספר "להיות טרקטוראי" היה שלי.  פתאום בין
"גאולוגיה- הלכה למעשה" ו-"המטוטלת של פוקו" מצאתי פתק שכתבת
לי ממש מזמן, לפני שהיינו יחד. כנראה סתם באת לדירה שלי והכנסת
אותו בין הספרים.

"היום אני אזמין אותך לצאת. כן כן. היום אני אזמין אותך לצאת
ואת תסכימי. ותוך חצי שנה בערך אני כבר אגור איתך בבית הזה
ואכין לך קפה כל בוקר. מאיפה הביטחון, כמו שאני בטוח שבחיים
שלך לא קראת חצי מהספרים על המדף הזה. ויש לי תחושה שגם לא
תקראי.
אני אוהבת אותך עכברונת"

קראתי את המכתב ועלו לי דמעות בעניים, הוא באמת הכין לי קפה כל
בוקר, גם חביתה, אפילו שאני לא אוכלת ביצים.
המשכתי במלכת הקודש של אסיפת רסיסי חיינו לשקיות וארגזים.
עברתי למטבח, הכיור שהתמלא ביומיים האחרונים (אין מי שישטוף),
המקרר שהתרוקן (אין מי שיעשה קניות) ושרשרת הנמלים אשר חצתה את
המטבח הכריזו בפני, כאילו בשאגת ניצחן :הוא לא יחזור.
אספתי שני ספלים וצלחת עוד היו  נקיים. עטפתי אותם בנייר עיתון
והכנסתי לארגז שהיה רשום עליו באותיות גדולות "שביר". את כל
תחולת הכיור זרקתי צלחת צלחת, כוס כוס מהחלון.  שברי הזכוכית
מילאו את הסימטה מתחת לחלון שלנו. איפה שתמיד הייתי זורקת
מנורות שנשרפו, מסתכלת עליהן מתנפצות ואחר כך בטעות הולכת
יחפה.  ותמיד, אבל תמיד, נכנסה לי זכוכית לרגל. ואתה כמו
סופרמן היית סוחב אותי בכל המדרגות (קומה שלישית!), מכניס אותי
לבית ועל המיטה מוציא לי את כל הרסיסים מהרגל.
כבר הכל ארוז ואני עומדת עוד שעה לדפוק על הדלת של חברה שלי
ולעבור לגור איתה.  הדירה המצחינה שלנו נראת כל כך זוועה, שלוש
שנים אני גרה כאן, שנתיים שאתה פה.  כשרק הגעת הצבע היה טרי,
היום הכל מתקלף.
לקחתי מספריים גדולות ונכנסתי למקלחת. פיזרתי את השיער שלי,
שכל כך אהבת, והתחלתי לגזוז אותו לאט לאט, מתענגת על כל תלתל
שנופל וצונח לריצפה.  נזכרת בכל אותן הפעמים שרציתי להסתפר
ואתה כתגובה קבעת "עזבי...יפה לך ככה".  אני מביטה בדמותי
הקירחת במראה וחיוך שובב עולה לי על השפתיים. בשביל הפיניש,
אני לוקחת את אחד סכיני הגילוח שלך, שהשארת מאחור, ועם קצת
סבון הופכת את הקרחת שלי לחלקה ונוצצת.  אני מעבירה יד להרגיש
את ראשי הקירח, שוב ושוב, כאילו לא מאמינה לתחושה שהיד מעבריה
למח. "לא יכול להיות" אני ממלמלת לעצמי, פתאום צוחקת וכמעט
בוכה.
אני לוקחת את המזוודה שלי והחתול וצועדת לכיוון הבית הזמני
החדש שלי. כשאני דופקת בדלת היא פותחת ישר, ושולחת צווחה
לשמיים "מה עשית לעצמך??" ואני רק מכייחת ושואלת "יפה?".

עברה כבר שנה מאז שעזבת, פעם אחת פגשתי אותך ברחוב עם איזו
ילדונת. שאלת גם אתה "מה עשית עצמך?" ואני רק חייכתי. אחרי
שנפרדנו לשלום שמעתי אותך לוחש לנערה "פעם היה לה שער ארוך
ומדהים, היא הייתה ממש יפה. אבל עכברונת, לא אהבתי אותה כמו
שאני אוהבת אותך..."