שתיקות של תשע בבוקר מעיקות בימים אחרים. ועכשיו, לעומת זאת,
משחררות אף יותר מהמוות עצמו שכבר שבוע לא בא. הודיע, אבל לא
בא.
שתיקות של עשר ואחת עשרה הן כבר סטנדרטיות ונותנות לי כח להגיע
לארוחת צהריים עם הבעה מיוסרת של חולה סופני. כולנו פה סיגלנו
מן מבט של גור כלבים מיותם, מעורר רחמים. מתמודדים בגבורה,
אלכ, כל לילה אפשר לשמוע את כל התינוקות בני השבעים בוכים
לכרית, כאילו מה שיש להם עכשיו יותר טוב ממה שיהיה עוד שעה עד
חודש. חודש, כי מעל חודש לא מתאשפזים בהוספיס שלנו, חודש זה
המקסימום, יותר מחודש זה זמן שלא מתאים עדיין לסיכומים.
ואני דווקא טוב לי, בעיקר היום, היום שאחרי הלילה בו אבי או
אלי או מה שלא יהיה השם של הגוויה מחדר 284, החזיר את נשמתו
לבוראו בחבילת תכריכים מבוילת. ככה זה כשאתה הופך להיות הבן
אדם הותיק ביותר פה, אפילו אם זה רק שבוע מאז שהגעת ואפילו אם
עוד יום גם אתה תשתנק ותחנק ותשאר לישון עם עיניים פתוחות
לרווחה בלי שאף אחד אפילו ינסה להעיר אותך.