הביט בדמותו, שהשתקפה במימי הנהר, ואשר נראתה עדיין צעירה,
אפילו תוססת, חייכנית לקראתו. עצם את עיניו, פקחן, והביט אז
בעצמו-הוא, בלי כחל וסרק, כפי שנראה בלא רחמי הזרם ששטף הלאה
והלאה, ועל גופו הבחין בקמטים, בכתמי הגיל, ברפיון עורו. נגע
בפימתו, מישש את עורפו השעיר והמזדקר, היסס להניח את אצבעותיו
על מבושיו, ועצם עיניים שנית. נשם, האזין בקשב רב לפכפוך המים,
לחיים הקטנים של דגיגים רבים מספור בזרימה מתהוללת תמידית,
ונזכר במיתוס של העלם ההוא, נרקיס, נרקיסוס. חייך לעצמו בהבנה
מלאה, מקיפה, מושלמת. לא, נרקיס לא היה גבר צעיר כשהשליך עצמו
לנהר כדי לחבק את פניו ואת דמותו. לא. כמוהו-עצמו, נרקיס היה
כבר גבר מזדקן ולמוד חרפת הגיל. כמוהו-עצמו, היה אחרון-האוהבים
ליופיו.
שקר היופי - מיקרו-סיפור
( מתוך: "הקולר של היונה" - טטראלוגיה)
רגע ההתפכחות |
