הולכת בבית בין תקרות קמורות, ליד מושבי חלון גבוהים. נושמת
אבן כבדה וקרירה, אוהבת אותו, את המפלט שלה, את הקונכייה הזאת
שהיא משתבללת בתוכה.
קודם העולם כולו היה שלה, יחד עם יואב לפני המלחמה.
אלמנה שעוטה את בדידותה כתכריך, אין אהבה, אין שאיפות רק סתם
לחיות ולנשום לתוכה את הבית בעומק רב בכול האור שלרשותה.
גופה עוטה השריון נעול, לא חשה אותו, צרכי הקיום שלה כה מעטים,
כה דלים, לא ידעה אם היא חיה או מתה. ברור שהיא רואה משהו,
אוזניה החרשות לחיים שומעות קולות, אפילו לנשמתה חדלה לדבר.
'אני צמח' אמרה לעצמה, צמח שלא זקוק להרבה, שגדל לבדו בלי פרי
או תפרחת. החלק שעדיין חי בקרבה, הוא קשוב לבית, להד שבו,
ולנוף ההררי הנשקף מבעד לחלונות. בלי דעת היה הבית לאהבה.
בתחילה לא הבינה משמעותה, אך הבית גרם להפשרת שלגיה. גדול הוא,
הייתה מטיילת בו, מצאה שבילים, צורות של יופי, של אווירה. הבית
היה עשיר בפיתוחים, בצורות שלא ידעה בת הארץ הזו, הגדלה על
צורות קטנות עם שכנים רבים שהחוץ היה מקומה.
לסייר בבית בצעד קטן, בחדרים, בעליית הגג, במרתף, להתכופף
להסיר קמצוצי עפר מהכתלים, לעקוב אחר קורי עכביש היורדים
כשרשראות ולגעת בהם בעדינות ולהורידם. לוחיות המרצפת הצבעונית
נתנו משמעות קיומית לרגלים יחפות, לתחושה גופנית של טפיפה.
ישיבה בגומחת החלון הביאה עליה שלווה עמוקה. כל יום שבא
התעוררה למסע זהיר בבית שמעניק לה, עולם שמתחיל להשכיח את מה
שעבר עליו.
בלי ידידים, בלי המולת חיים לעבר שכנים לא קרובים. רק מלים
צרות לעבר בעל המכולת שבשכונה. ליבה אפור, ואף בשרה. הבית נדמה
לה כצהוב, גלגל צהוב של שמש. אהבה להתעורר כשמוחה ריק מלילה
חסר החלומות, ולראות את צללית בדי הדקל הרועד מול שבכת הברזל
המרתקת חלונה. האור החיוור זורם אט אט לחשכת החדר ומשהו מתעורר
בה לקראת יום חדש וכפוי בבית שלה. בלילה כמעט שלא העלתה אור,
כשהשמש נטתה לערוב, הייתה משתרעת על הספה הרחבה, עוצמת עיניה
בליאות, ישנה משוקעת בבור אפל ועמוק.

אותו לילה צלילים חרישיים חדרו לתוך שנתה, שמורות עיניה נפתחו,
ויד לוהטת כיסתה את פיה. הייתה אפלה, רק שזר אחד חדר בכוח לא
ידוע אל תוך הבית והחושך וידו כיסתה שפתה. נועה הייתה ערה
באחת, לא צעקה, זרם החיים חלחל בה טיפין טיפין. לא בטחה אם
רצתה באותו זרם, קול צרוד שלחש בזעם, בעברית נלעגת "אם תשמיעי
הגה אהרוג אותך". נשמת הזר פיזרה בפניה גלי חום. לא פחדה,
הידיעה החדירה בה גבורה שקטה. "רודפים אחריך?" שאלה בקול לא
קול. "אין זה עניינך"... "טוב, לא אכפת לי". "גילו את
עקבותי..." "כן", הוסיפה, "הם בדרך לכאן?" ידו נשלחה אל גרונה.
חשה רעד כפוי. "לא יעזור לך", אמר, "כשהם יגיעו לכאן את
תמותי". "גם אתה", לחשה. "די לדבר", קולו גבר בלחש זועף: "זהו
ביתי". "בעבר", ענתה מהר, "לכן ידעת איך להגיע ואיך להיכנס
אליו". העבר נפתח אליה, היא עצמה איננה כאן, העבר היה של הבית,
של עולם גדול ממנה.
הבית צמח בתוכה והיה עולם-נצח. בית של הערבי החבלן-הטרוריסט
שמתוך רצונו לברוח שב בחזרה. התיישבה במיטה הרחבה עוטפת
כותונתה הדקה בשמיכה. הוא עמד מעליה, כהה וגבוה. "תמיד ידעתי",
אמרה, "כי יש כניסה שנייה לבית מלמטה, דרך המרתף שהיה בור
המים". הערבי שמע מלותיה בתימהון. השיחה כל כך מוזרה, כל כך לא
מתאימה, מרגיזה. "מה מעניין אותך הבית, הוא שלי, לקחו אותו
ממני והושיבו אותך בו", וכאילו לעצמו, "בית שהיה מלא בני אדם,
אנשים, ילדים..."
"אני אוהבת את הבית", דיברה מהר, "אתה ברחת ממנו... מישהו צריך
להיות בכול היופי הזה", אמרה באמירה חולמנית.
"אני צריך לגור בו" - אמר בטון פסקני - "הוא שלי". נועה לא
השמיעה הגה. הדקות חולפות ומשהו ישתנה. כאילו היה מעמד זה
בגלגול שונה של עבר או בפלנטה אחרת. היכן כאן הצדק? הבית שלו,
הוא גדל כאן, אכל כאן, בכה וצחק כאן, האם אהב אותו כמוני? או
פשוט היה בו ותו לא. לפתע הרגישה כי גופה טולטל וקול הערבי
דיבר אליה בתקיפות: "קומי, אם היהודים יבואו וירצו לחפש אותי
פה, תהיי בת ערובה שלי". "אתה לא יכול להתחבא". "יש המון פינות
בבית ומרתפים, אני מכיר אותם, אבל את גם יכולה להסגיר אותי".
אקדח כיוון אליה, "את באה איתי, לבשי משהו עליך", כשאקדחו עוקב
אחריה בחשכה מצאו ידיה את המעיל בארון דל הבגדים, "לאן אתה
רוצה שאלך"? שאלה. 'כאילו הכול חלום', חשבה, 'לא חלמתי מזמן,
לא בבית, זהו חלומי הראשון, דבר לא יקרה לי, זאת לא המציאות,
ואם יקרה אהיה עם יואב'. דמותו הופיעה לפניה כמו שהוא ואחר
קטנה ונמוגה.
"כשידפקו בדלת עשי עצמך כאילו התעוררת משינה, ותעני מאחורי דלת
סגורה שאף אחד לא היה כאן, אסור לך לפתוח עכשיו, את באה איתי,
לכי קדימה". הלכה מהר ממנו. 'אני מכירה את הבית' חשבה 'כאת
עצמי, ואולי טוב יותר'. "לכי לאט" לחש בכעס, "חושך, לא רואים".
'הוא שכח', נועה אמרה לעצמה במקצת ניצחון כשפסעה לאורך
המסדרון. כשהגיעו למדרגות האיר עליה בפנס כיס קטן, "רגע, לא
נרד עד שאחיך הנבזים יגיעו למקום". ישבה על המדרגה. איש צעיר,
הערבי, בן גילה. אם היו שכנים יכלו להיות חברים למשחק או
ללימודים. "לא ידעתי שמישהו בבית" אמר לה בקול שקט.
"חשבת שהבית יישאר לבד". "למה את מקשקשת כל כך הרבה, 'הבית
יישאר לבד'", חיקה את קולה בלעג, "מהיכן אתה יודע עברית?"
"מוכרחים לדעת את שפתכם אם רוצים להילחם בכם". "אני לא יודעת
ערבית". "הפסדת", אמר, השיחה עם האישה הצעירה לא הייתה לרוחו,
מידי פעם הבזיק עליה באור הפנס, מבחין ביפעה שזרמה ממנה, ביפי
שערה הפזור ובעיניה הגדולות. ואז הבזיק בפנס לעבר עצמו:
"הסתכלי בי, גם אני צעיר ואולי אף נאה". נועה הסתכלה. 'מדוע
אינני מפחדת?', שאלה את עצמה. "אהבת את הבית?" "אינני יודע,
גדלתי בו, הורי, אחי, סבי ולפניהם כולם. פשוט הוא שלי". "יכולת
להישאר בו". "כן", ענה בשקט ארסי, "ולהיות איתכם". לא הבינה.
האור בהק בעיניה. "לא גירשו אותי מהבית עצמו, אולי אחר כך היו
מגרשים... אך אני שונא אותכם ולא אהיה במקום שאתם נמצאים בו;
את טיפשה. בית בשבילי זה לא רק אבן וחדרים גדולים ויפים". "אתה
רוצה לומר כי בית הוא הסביבה שגדלים וחיים בה, אם כך יכולת
להישאר אפילו אם בני עם אחר שולטים בה". "את מדברת כילדה קטנה,
אין לי הרגשת בית. אין שום דבר, בייחוד אצלכם".
נביחות כלבים רועמות קרעו את דממת הלילה, הצעיר משך את נועה
אליו, האקדח השחור ננעץ בצלעותיה. "אם מישהו מתדפק על הדלת
ושואל, תדעי מה לענות", לחש בגסות, להדגשת גבריו דקר את גבה
באקדחו. 'החיוך בעיניו נטול משמעות', הרהרה נועה, 'לא אכפת לו
אם ימצאו אותו מת או חי ואותי גווייה מרוטשת'. הבהוב של מחאה
ריצד במחשבתה. 'אבל הבית, מי יחיה בו, מי יהיה מסור לו כמוני',
חשבה בעצב. 'ייתכן שאף הוא לא יהיה, יתפוצץ באש הדינמיט, אולי
רק חלקו'. 'אם כך', השלימה עם גורלה, 'אבדה התקווה, הגורל אוחז
אותי בידו'.
דפיקות עזות בדלת. האקדח בגב. "מי שם?" שאלה בקול חלש. "מישהו
בביתך". הקול לא שאל, ידע. "אין שום איש מלבדי, הערתם אותי
משינה". "אל תפחדי", אמר הקול, "רק אמרי אם האיש איתך? את ליד
הדלת פתחי מהר". ידיה בידי הערבי. "אנו נפרוץ לבית, האדם
שמסתתר כאן דרוש לנו מאוד". "אין כאן שום אדם", צעקה. בחושך
נטלה האיש בכוח וסחבה אחורה, העמיס על גופו את גופה הדק ונמלט
לעבר המדרגות היורדות למרתף. "כשיפרצו אני מפוצץ את הבית
ואותנו". "אנא השאר את הבית!" "בשביל מי הוא נחוץ", לעג לה,
"לא את ולא אני נהיה בתוכו". "סתם מקום יפה, גם לאלה שהוא לא
חשוב להם. גם לך הוא סתם בית?" "נמאס לי לדבר על הבית, למעשה
אני חושב שאת אסירה שלו".
"את יודעת, בואי איתי, נברח דרך פתח הסתרים שכאן. תוכלי לשמש
לי בת ערובה". השתדל לדבר בציניות מעושה, והחזיק בה בכוח. חשה
את נשימתו, את גופו, את ידיו, חזהו, פניו היו קרובות לשלה.
שניהם היו כעין מקשה אחת. היא השתדלה שבשרה לא יאותת לו דבר,
אך כולה, פרפרה בפנים. מין להבות של אש רטטו בה. לא מהסכנה,
דלק בה התמרור האדום. שייגמר מהר הכול. שיפוצצו, שהכול יישבר,
יימחק, אפילו הבית, 'בוער סביבי, אני הבית כן, האהבה שלי
אליו'. "מה דעתך ששנינו נלך ביחד, פשוט נתרסק יחדיו, שני
השונאים", חנחן קולו באוזנה. "אנחנו לא שונאים", אמרה.
"פרצו לבית", צעק. דחפה לעבר הרצפה. שמעה קולות, צעדים. עדיין
לא מצאו את הגומחה שממנה יורדים למרתף. אימה הייתה באיש, גם
הייאוש האכזרי שמביא להרס, תוך שניות ספורות מרט את בגדיה
מגופה, בעל אותה במהירות, בתשוקה. "אני משחרר עוד מעט את
הדינמיט, היית שלי, נישאר כך". בקולו היה מן שקט מפעים.
משלים.
'נועה, נועה', צעקה לעצמה, 'מה היה לך'. "נישאר שנינו בחיים,
תסגיר את עצמך, אצלנו לא הורגים", לאטה חרישית. תשוקת החיים
ניצתה בה כשלהבת ענוגה של פתיל המתחיל לבעור. ידיה גיששו באפלה
למצוא את קיטון היציאה מן הבית. כנחש חמקני פתחה מאחור סדק.
הערבי היה בקרבתה, מקצתו כורע מקצתו עומד. נינוח לאחר הסערה,
עייף, בטוח בקיצו, בקץ שניהם, העיקר לא להיות שבוי, כאילו אהב
אותה עתה, כי הייתה אסירה שלו, אהובה שלו, דרכו האחרונה.
נועה האחרת נולדה, נועה שהייתה קודם לכל בשר ודם, הבשר והדם
מצאו פורקנם. פתאומי היה הלבלוב שבה, פתאום היו חושיה ערים,
דרוכים.
אחר מעשה לא זכרה כיצד חמקה בריצה דרך הפתח לעבר השדה שמאחורי
ביתה, לא זכרה את הפציעות שבקול האדם שגילה את הימלטותה, כאילו
בגדה בו בגידה אכזרית, את ההפתעה של נפשו, האם פוצץ בכוונה או
שלא בכוונה את המטען שעל גופו, מטען כבד של הרס שאפילו הבית,
עולמה, כרע תחתיו, השברים התפזרו לכול עבר, והיא נסה מהם כחיה
מהירה, אז ידעה שאין לה בית, כי אהבתה קרסה ואולי מתחיל מכאן
נס החיים, החיים שלה.