אור פנסים חיוור,מעומעם נופל על פני חסרות ההבעה.
נטיפת הצינורות הרקובים על האדמה שכבר מזמן
שבעה מדם אחינו מכתיבה את קצב היגון המהפנט.
כולנו יושבים על הבטון הקר,נשענים על הגדר הלבנה
שמתכופפת ליסורי נפשותינו הזועקות.
דמעות האבל מלוחות ממלח,מתמזגות עם מרירות המחשבה.
ורדים שרכנו לקינתה של אם שאיבדה את בנה,
יחידה ודשא שיבש בין יום,
מתחננים כולם לנס מתחת לכוכבים שכבו.
לאיפה נעלמת לי חבר?!

אולי את צופה עלינו מלמעלה בתכול עיניך המרחם?
בליוותנו אותך על נעורי הנצח.
אל תשתוק חבר,דבר אלי בקולן המחריש של יריות הרובים!

לזכר חברי שנספה באחד הפיגועים הרצחניים שפוקדים את ארצנו כבר
יותר מדי זמן!
dlya tibya vovan!