ברק ורעם וגשם רך

אבא אמר, אל תדחפי את היד שלך למטה. בסוף ייסתם לך הפתח
וכשתהיי גדולה לא ייצא לך משם תינוק, וקולו התגלגל כרעם
בחורף.
   

אמא אמרה, למה את לא רוחצת את הידיים שלך טוב לאחר שאת יוצאת
מהשירותים, וקולה מהיר וחד כברק. האצבעות שלך יישארו מלוכלכות
תמיד והבובה שושי תיפול ותישבר לך מהידיים.
   

סבתא אמרה, מדוע את לא מסירה את הנעליים בכניסה. את מביאה לי
בוץ מהגשם בחוץ ואני צריכה בגילי לרדת על הברכיים ולקרצף את
הרצפה. את יודעת שאני מבוגרת וכנראה את רוצה לחסוך לי את הזקנה
והמחלות כדי שאמות כבר עכשיו.
   

סבא אמר, מדוע ההורים שלך לא הולכים לבית הכנסת. וקולו נשבר
כמו טפטוף של גשם על גבי תריס סדוק. הם חושבים שמשה לא היה
מספיק טוב. הוא נתן לנו את הדברות לא כמו ישו שסתם סיפר מעשיות
ועשה נסים שאף אחד לא יודע אם הם קרו. רק לאלוהים מותר לעשות
נס. תדעי לך שמשה נענש כשביקש לחולל נס פיסי ולהוציא בכוח במטה
שלו מים מהסלע. ובכלל הנוצרים רק העתיקו מאיתנו את הדת ועשו
מיש-מש כשהוסיפו את הברית החדשה. זה כמו שאת מוסיפה חלב שמן
לקקאו שלך, מעמידה אותו בשמש ויוצא קרום ששמעתי איך את אומרת
עליו "פיחס". ואם את לא רוצה פיחס כשתהיי גדולה תלכי לבית כנסת
ותשמרי מצוות. אז תוכלי לשוחח עם אלוהים כפי שאת משוחחת עם
רעות החברה שלך על נועה החברה של שתיכן.
   

אתם רואים, המשפחה שלי ממש אוהבת אותי ואני אוהבת את החורף.
אבל אני לא יודעת אם המורה בכיתה אוהב אותי. נדמה היה לו
שצחקנו מהקרחת שלו. אני באמת קצת צחקתי כי יש לו גולגולת כזאת
גדולה וחשופה ודמיינתי לי שאם ברד ירד עליה הוא יישמע כמו
שמתופפים על תופים ענקיים שרואים בסרטים על אפריקה.
המורה אמר, אתם צוחקים מהקרחת שלי, תדעו שילדים שצחקו פעם
מהקרחת של הנביא טרפו אותם דובים שיצאו מן היער, ותדעו שאם לא
תכינו היטב את השיעורים שאני נותן לכם תהיו כמו משה, (הוא
משהו- משהו משה, חשבתי בלבי, תמיד מדברים עליו) ששבר את לוחות
הברית והיה חייב לטפס על ההר שוב כדי לקבל לוחות חדשים ואפילו
לא הגיע לארץ המובטחת: אותו דבר יקרה לכם. תצטרכו ללמוד הכול
מהתחלה וגם תקבלו עונש בכך שתכתבו עשרה דפים "אני אוהב את
הקרחת של המורה שלי", ולא יהיה לכם זמן לשחק אחר הצהרים בחוץ
עם החברים.
   

בשעה מאוחרת כמעט בחצות ישבתי בשמלה לבנה פזורת שיער זהב ליד
הבריכה בחצר הבית. כל היום טפטף הגשם בקילוחים קטנים ועכשיו
פסק. המים נצצו לאור הכוכבים מעל והירח החיוור. חבצלות שחו
בבריכה ולובן צבען הבהיר את המים. הבטתי במים הרגועים וחשתי
כפיה מהאגדות. פתאום התחיל לרדת מטר זועף והמים בבריכה נחצו
ולתדהמתי ראיתי בעומק בוץ רב ובתוכו דמות כאילו טבועה. והנה
היצור זע, התרקם לנגד עיני ולבש חזות של נערה עירומה שחורת
שיער, כולה מנומרת בכתמים של בוץ. בגלל שהייתי כמו בגן עדן
והגשם הסוער לא הפריע לי, שלחתי אליה יד כדי להעלות אותה למעלה
אלי. למקום בטוח וטוב. הדמות לא הסכימה לעלות למעלה, היא רמזה
לי בידיה, בחמוקי גופה, בתנועות חריפות ומפתות לרדת אליה מטה
לשאול. ואני נכנעתי. נכספת שקעתי אט אט בבוץ בדרכי אליה.
היה זה חלום. אין בריכה בחצר ביתי, ואין חבצלות, ושערי אינו
זהוב, ואני ילדה שלא יוצאת בלילות לבד אפילו לחצר. החלום נשאר
בי. מטפטף כגשם רך של שאלות ותהיות. אינני אוהבת או שונאת את
החלום. אבל כל פעם שאני נפנית אליו, הוא צומח ומשתרג ומצמיח
בעזרת הגשם הטוב ענפים חדשים. אז אני יודעת שאני גדלה.
פגשתי מורה, לא מורה של בית הספר, מורה מתוך ספר. סיפרתי לו
שאני אוהבת את החורף ושזה לא משפיע עלי לא לאהוב אותו גם כשאני
מדמה את דברי בני משפחתי לרעמים ברקים וגשם זלעפות.
המורה אמר, בליל חורף בהיר כשאין עננים אפשר לראות שביל רחב של
כוכבים, באותה שעה תדעי שאנחנו מביטים אל מרכז שביל החלב שזהו
השם של הגלקסיה שלנו ויש אנשים הקוראים לשביל החלב - גן החורף.
איזה יופי חשבתי, העיקר שבשביל החלב אין קרומים ואם יש הם לא
נדבקים אל החיך, וכמה נהדר שהחורף הוא גן של כוכבים. ועוד אמר
המורה בשורות המסודרות, כשמביטים בכוכבים מביטים לעבר. אנחנו
לא רואים אותם כמו שהם היום אלא כמו שהיו לפני המון שנים. מה
שאנחנו רואים מגיע בצורת גלי אור שנעים בחלל במהירות עצומה אבל
סופית. לכן לוקח לאור זמן לעבור ממקום למקום. אנחנו שומעים את
הרעם תמיד אחרי שאנו רואים את הברק והסיבה היא שגלי הקול נעים
לאט יותר מגלי האור. לא בדיוק הבנתי, אבל הידיעה שבעתיד אוכל
להבין יותר נצנצה כמו קרן שמש הזוהרת בריקוד בישני לאחר שענני
הגשם זזו הצידה. העיקר שהברק והרעם הפכו להיות קצת קרובים
והגיוניים, לפחות יותר מהדברים שאומרים לי בני משפחתי, שכמובן
אוהבים אותי.
   

ובמקהלה, אבא, אמא, סבא, וסבתא אמרו, מירב סגרי בבקשה את
החלון, נושבת רוח ומתחיל לטפטף, תודה. שמתי לב שהם התחילו לדבר
אלי יפה ובנימוס. תודו שיש בזה משהו מעודד.