ישנה שעה עמומה, בה הלב מחסיר פעימה ומגשש אחר מילים שיסבירו
מעט את תחושותיו. אותה שעה מופיעה ללא הזמנה, דומה היא לאורחת
בלתי קרואה בעיצומו של קרב. קרב בין רגשות אצורים שפתע נחשפים,
מאבקי כוח של ממש בין עולמות נסתרים, מנוגדים, אשר מתלהטים תחת
קורת גג אחת - בי.
אותה שעה מביאה כל אותם דברים שביקשתי להסתיר, שניסיתי בכל
כוחי להעלים ולהכחיש את קיומם בי, להופיע - ערוכים לפני.
איני שולטת עוד בעטי, והוא לפרוץ נסתרי לבי מבקש, להוציא לאור
את הקונפליקטים השזורים במוחי. ללא העט היטבתי לשלוט במחשבותיי
ולהעלים את שנראה קשה ורע בעיניי, נזפתי במוחי לא פעם שיחדל
לתת דרור לשאלות האיומות והתהיות החדשות, הזרות, חסרות השחר...
ביקשתי להמשיך בטוב אשר מצאתי - להצליח לראות בו את החן בכל
פעם, התעקשתי לא לבקש עוד, לשמוח באשר לי. אך אותן שאלות
ותהיות אינן פוסקות לשוב ונוקבות חורים עמוקים וצורבים בתוך
העולם הנפלא אותו הכרתי, אשר רק בו חפצתי, עולם אותו בניתי
לעצמי תוך עצימת עיניים, כדי שלא אראה כל רע. ולעיניי רוחי אף
הרע מגלה עצמו כטוב.
וכל אשר אראה - שלום. וכל אשר אשמע - שלום. ובכל אשר אלך -
שלום.
כסילה הייתי, בניתי לי עולם כזב, כינסתי עצמי בתוך בועה ורודה
ואטומה אשר ממנה לא ניתן להמלט. ועולמי עולם פלאים, אך אין בו
פלא של אמת, כי אם פלא נובל וזנוח, זאת משום עיניי המבקשות
לראות אור, הסולדות מן החושך הזועף ואינן שמות ליבן אליו. אף
החושך זוכה להילת אור ומצטרף אל הבועה הורודה, האטומה.
הייתכן ודפנות הבועה ירשו לשאלותיי הסבוכות לרחף בחלל
מחשבותיי? מדוע עולות אותן קושיות מעיקות במוחי? מי אפשר להן
להירקם בתוכי? הייתכן ולא עמדו עיניי במשימתן, והכזיבו? האומנם
ראו הן מראות עטופי חושך? המסוגלות הן לכך?
אין כעת עוד דבר המונע מהשאלות והתהיות, שהקפדתי כל כך לגונזם
ולהשליכן לשאול תחתיות, מלשוב ולהופיע - ובכל פעם שאני מסלקת
אותן, צצות הן כפטריות אחרי הגשם, כרמשים אשר אי אפשר להכחידם.
ואותן שאלות... מזעזעות את עולמי בשובן, פורצות בביטחה את
דפנות הבועה ומפלסות להן דרך אל החושך המסנוור, מעצימות את
עצמן במערבולת אפלה ומסחררת וזורעות שאלות חדשות, צורבות
ומטילות אימה עוד יותר. המערבולת עולה על גדותיה, פוערת פער
עמוק ואילם, חסר מענה, בבועה. עד אשר קול ההגיון השוכן בבועה
גוער בשאלות שהעזו לפרוץ את דפנותיה ולנוס אל החושך הזר, הקול
אוסף פנימה את הנמלטות ודואג לתקן ביסודיות את הדפנות, שלא
יהיה עוד קל להבקיען. אך לאחר זמן לא רב נוצרים סדקים זעירים
בדפנות הבועה, והשאלות, שלא קיבלו את המענה לו ייחלו, פורעות
את הסדקים, נסות אל החושך, ושבות אל הבועה רבות כוח ועוצמה -
כי מוטב לתקן את הבועה מאשר לתת לאותן שאלות מענה.
דפנות אותה בועה עתידות להתפורר, וצבען יהפוך לצבעו של החושך
האיום, הנושא כאב ורוע...
אך מוטב האמת