א. לא יכולתי להפסיק לרוץ. המון השערות, תיאוריות, מחקרים,
הכול עלי. אימי אומרת כי עוד ברחם רצתי. במעגלים הוא רץ,
סיפרה. אימי קראה סיפורים על אצנים. בקול, היא אומרת, קראתי לך
וגם תופפתי על הבטן בקצות אצבעות, תפיפות מהירות. כאשר יצאתי
לאוויר העולם, מיד התחלתי לדדות - מספרות האגדות. אני לא זוכר,
רק אחר כך - ילד קטן רץ. מאז לא יכולתי אחרת. לא לשכב, לא
לשבת, לא לעמוד, לא ללכת. בריצה יכולתי לקרוא, לכתוב, לנגן על
חליל צד, מפוחית פה, לאכול ולישון. כשהייתי ילד ואחר נער, לא
הפריע לי להיות שונה. יותר מאוחר הבריות גרמו לי להרגיש
בשונותי. כתבו עלי, צילמו אותי, וכשגילה אותי עולם הספורט,
הרעיפו עלי המאמנים והקהל שפע של הערצה וכסף. הייתי מאומן לרוץ
מניצחון לניצחון, עטור פרסים ויוקרה.
ב. לאט, בלי ששמתי לב בתחילה, התעייפתי. לא מהריצה, כי לא
יכולתי שלא לרוץ. בעומק, משהו תסס בי. משהו שעבר זמן עד
שהבחנתי כי הוא עומד לפרוץ בזרם משוגע. אני רץ מינקות. קיבלתי
את זה כעובדה. מהותי - לרוץ. אולי נפלתי מכוכב, צחקתי תמיד אל
עצמי ואל אנשים שצעקו שאלותיהם כאשר חלפתי על פניהם. הייתי
לבד. שום אדם לא השיג אותי. הייתי רץ רק עם העצים, האדמה
והרקיע. הם כאילו רצו איתי. לעיתים כלב או חיה דלקו בעקבותי.
לפעמים חפצתי בחברתם, אבל גם הם לא התמידו. העייפות פרצה לתוכי
בגלים עכורים. תפסה תאוצה. ריחמתי על עצמי. היה בי כעס חריף.
חדלתי להופיע בתחרויות ריצה. נמאסו עלי האנשים שעברתי על
פניהם. שחייהם לא נגעו, אף בקצה הזרת בחיי. נמאסו התרועות,
הדיונים הנצחיים בתקשורת, מי אני, מה אני. העולם קיבל אותי
כפלא, היו שהוסיפו 'פלא מסכן'. לא אהבתי כשניסו לחטט בנשמתי
ופתאום הבנתי שאני מחטט בנשמתי, בקרבי. הבדידות והשוני הגיחו
כמראה מעוותת וצרבו צריבות שלא יכולתי לשאת.
ג. יום אחד עליתי בריצה לקומה שבע עשרה במגדל העיר וניסיתי
לקפוץ אל מותי. רציתי לנוח. בשנייה שעטתי אל הפתח נפתחו בפני
בתמונות יפהפיות חיים אחרים. כאוושה חרישית של פתיתי שלג
נסוגותי אט אט אל תוך רחם אימהית. הריחוף האט, איטי, וההתכנסות
השקטה לתוך הרחם המשתרעת אין סוף, הביא לשיא את תמצית געגועי.
ד. מצאתי עצמי רץ על אדן החלון, בשארית כוחותי ותחבולותי
מנסה לא ליפול. תוך קפיצות ודילוגים שעטתי למטה.
כדי לא להיתקל, בהמון המחכה לי, ברחתי באמת. רצתי בכל רוחי.
החלום על הריחוף האיטי היה רק בחלום. כשאמות, אמות, חשבתי, תוך
כדי ריצה, רק נס יאט צעדי.
ה. גבולות לא הצרו פעמי וכשהגעתי לאפריקה פגשתי אותה.
ו. פיונה חצתה ברגל את יבשת אוסטרליה. היא צעדה 5,600 ק"מ.
את המדבר היא חצתה כשציפה של כר על ראשה כדי להתגונן מפני
הזבובים. במהלך הצעדה היא דרכה על נחשים ונאלצה להחליף שבע
פעמים את נעליה בצעידה שנמשכה 35 ימים. פיונה יצאה מפרבר בונדי
של סידני והגיעה בסוף דרכה לעיר פרת שבחוף המערבי של אוסטרליה
כדי לגייס כספים למען קרבנות השיטפונות שפקדו את בנגלדש. שלוש
שנים קודם חצתה את אמריקה בהליכה ממזרח למערב ועתה היא מתכוננת
לחצות את יבשת אפריקה ברגל.
ז. התאהבתי בפיונה, הפגישה שינתה את חיי. במאמץ עילאי של
מה שקרוי בעולמנו גוף, נפש, רוח, למדתי להאט את ריצתי. פיונה
ריכזה כוחות גוף, נפש, רוח, ולמדה ללכת במהירות רבה, כמעט
ריצה.
ח. הביחד של שנינו עוזר לאחרים. אנו כל הזמן אוספים כסף
למען רעבים, יתומים, ואסירי מצפון. פיונה יכולה פיזית להפסיק
ללכת אבל איננה רוצה. אני רץ פחות, יותר הולך. עדיין אינני
מסוגל לשכב, לשבת, לעמוד. אבל בני אדם יכולים לדבר איתי, אני
איתם.
מה תאמרו? התקדמתי - אני יודע ללכת. |
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.