הכאב חדר בשבריר השנייה שבין החלקת הטבעת במורד העור המתוח
לבין עגינתה בתחתית האצבע. לא הבינה מה פשר כל זה, מי האיש
הצעיר שענד על אצבעה בעלת הציפורן הצבועה בצבע לילך עדין טבעת
זהב דקה שבה טבועים ומשתרגים בעדינות עלעלים.

ערפל אפף אותו כשהחזיר את הרגל לאחר ניפוץ הכוס, בתמיהה התבונן
בשברי הזכוכיות שלרגליו, מה הוא עושה כאן, מי היא הבחורה בלבן
העומדת לידו, ממה האנשים המקיפים אותו מרוצים כל כך.

בלילה מצאו את עצמם שוכבים במיטה רחבה ומעליהם מוטה אפיריון
מטול לבן כמו כיסוי על עריסת תינוק. איבריהם נחו על סדין צח
משלג שאיווש קלות למגע גופם.
לא באותו לילה ולא בלילות הבאים, לא בשעת מנוחת צהרים, ולא
בשעות טיול בשניים בגנים ובחורשות, גם לא בשעת רחצה כשהשמש
זוהרת סביבם, ובשחייה לילית כשהשחור משובץ בנקודות מאירות -
בשום שעה גופותיהם לא התקרבו זה לזה. יד לא אחזה ביד, שפתיים
לא גיששו בעדינות ובהתלהבות אחר שפתיים, ערוותה לא התרטבה
וייחלה לאיברו. המלים נשרו ביניהם כעלים מצהיבים. בתאי מוחם
התחוללה מהומה. מאין הם מכירים, מתי החליטו להינשא, כיצד התרקם
הקשר שהפגיש אותם בטקס-כלולות. לפעמים, עלו במוחו של כל אחד
מהם קטעי תמונות לא מחוברות, שלא יצרו שלמות כלשהי - אף מלה לא
נאמרה ביניהם ביחס לכך. כשחזרו לדירתם השכורה החל הפחד לשכון
בליבם והוא התרחב עד כי השתרע על פני כל דקה משעות היממה
ואפילו בלילה, בחלומות, הפחד לא נם. הוא היה איתם בעבודה,
בלימודים, בפגישה עם ידידים וקרובי משפחה. עשרות פעמים צפה כל
אחד מהם לבדו בסרט החתונה, קרע עיניו ואוזניו. צילום טקס
הנישואים אבד. הצלם טען, שהפילם נשרף, וממנו נשאר לשניהם רק
זיכרון של הלם, כאב ותחושה של טעות מעורבת בתחושת החמצה של
משהו חשוב שפסח עליהם לנצח.
הוא צפה באימה בסרט. ראה את זו שהפכה לאשתו רוקדת בחציפות,
בעונג, בעפעפיים מוכחלים ובריסים מושחרים, בשמלה, צעיף, נעליים
וכפפות בצבע המסמל את הטוהר. רוקדת כנישאת לעצמה וחיוך לא מובן
מוטל על שפתיה. ניבט בהשתוממות, כל פעם מחדש, כיצד בני משפחתו
ומשפחתה עומדים בפתח מפורכסים וענובים, לוחצים ידי גברים,
נשים, זקנים ואפילו ילדים, כאילו כל חייהם עד כה ניווטו אותם
למעמד זה. הוא לא היה יכול להפסיק להתבונן שוב ושוב באנשים
כמישהו שהגיע בחללית לכוכב זר. במיוחד אהב לצפות בתמונת זוג,
אשה שמנה שפניה מלאות הגעגועים מסתכלות בערגה לעבר המחוללים.
יושבת על מקומה, רק מותניה נעות מעט, ובליבה חלום על מישהו
שייקח אותה לרחבת הריקודים. הבעל הרזה, יושב לידה, על שולי
שמלתה הפרחונית. לא מסתכל בה ובשום אדם, אוכל מכל דבר שנמצא על
השולחן.
אי אפשר לדעת אם האיש נהנה. הוא היה סמל הריכוז כשבצע בסכין את
בשר הסטרוגונוף, כשטבל את הפיתה בטחינה וכששתה לאיטו מיץ
תפוזים סינתטי, רק את כוסית הקוניאק הערה בלגימה אחת אל קרבו.
אפילו באותה לגימה היה מרוכז, כאילו שבטעמה מצויה תמצית העולם.
קינא באיש. קינא בגעגועי האשה.

האשה בלבן, בטקס הכלולות, הקשיבה בחלחלה לקולות שבקעו מן הסרט.
שברי מלות נימוס, רכילות, מוסיקה צעקנית, והאיש בחליפה, שלו
נישאה שותה ושותה, משתכר, ופתאום צוחק, מתנדנד מצד אל צד,
ועוגב על חברה שלה. הייתה מרבה להתבונן איך שניהם עוברים
משולחן לשולחן לוחצים ידיים ומחייכים בפה מלא-שיניים לעבר
המצלמה. עיניה ננעצו בפני ילדונת שלא ידעה מיהי, אך לחייה
התפוחיים עוררו בה מתיקות אין קץ. נעצה מבטה בסבא הזקן שסובב
בכיסא הגלגלים, ולא הכיר שום אדם, גם לא את נכדתו בכלולותיה.
שבץ מוחי - הסבירו לה, לפני שנה. ייתכן שמצבו טוב ממצבי -
חשבה. לא מזהה אף אחד. ואני צעירה ולא מזהה את בעלי, ולא את
האהבה, או מה שהביא אותה, לרצות להיות בחגיגה רבת המשתתפים
הנשקפת אליה ממסך-הווידיאו. הרדיו לידה היה פתוח והיא שקעה
בתוך סיפור עצוב שסופר חרישית מפי קול אשה דמוע. "בדרך לחתונה
התהפכה המכונית. אני נפצעתי קל ובעלי לעתיד הפך לצמח. אהבתי
אותו חזק. הרבה שנים היינו חברים ונאהבים. ביקרתי אותו כל יום
בבית החולים. הוא היה צמח מת. אינני מבינה מדוע קראו לו צמח,
גם צמח כמעט תמיד חי. הוא היה מסכה של בן אדם בלי הבן אדם
בתוכו. יום אחד, שנתיים אחרי, כשדיברתי אליו כמו שתמיד הייתי
מדברת אליו בביקורים, במלים של רוך ואהבה, הבחנתי בדמעה זולגת
על הלחי ושפתיו זעו וביטאו חרש ובמאמץ את שמי, צעקתי וברחתי.
הרופאים אמרו שזה נדמה לי ושזה בשל עצבי המרוטים. יותר לא זלגה
דמעה ולא בא קול".
היא האזינה לסיפור ודמעות בעיניה. לו אני במקומה, התגעגעה,
כטובע בים באחרית כוחותיו, לרגש שהותיר האהוב החי-מת בלב
ודמיון הכלה שלא זכתה לעמוד תחת החופה.

האיש בחליפת החתונה היה שיכור, והחל להזות סיפורי אהבה בין
בני-אדם וחיות, בני-אדם ופרחים, ולתוך הטייפ הקליט סיפור אהבה
מוזר בין פרח ודבורה.
דבורנית היא פרח בת למשפחת הסחלבים, פרח עדין יפהפה ונחבא אל
העשבים, בצורתו מזכיר חרק מעופף. עלה הכותרת המרכזי והקטיפתי
שלו דומה לבטנה של דבורה. עלי העטיף החיצוניים דומים לכנפי
הדבורה והמקורון, שנטוע במרכז הפרח, מזכיר את ראש הדבורה. מי
שמאבד את הראש לגמרי בגלל הפרח הזה הם הדבורים ממין זכר. כאשר
פורחות הדבורניות הם נוחתים על הפרחים ובאכסטזה פראית מבצעים
תנועות הזדווגות. כמובן שהזרע המופרש מהם לא יפרה את הפרח אלא
שתוך כדי התעלסות נוגע הדבור במקורון הפרח ושם מחכות לו
האבקיות המצוידות בכריות הדבקה שגורמות לו בסיום האקט המתיש
לשאת על ראשו זוג אבקיות הנראות כקרניים. עכשיו יוצא הזכר
לדרכו ורואה שוב פרח של דבורנית, אחוז אכסטזה מינית הוא נוחת
על הפרח וחוזר על האקט הקודם. בהזדמנות זו באות האבקיות במגע
עם הצלקת של הדבורנית וכך מואבק הפרח. תעתע בו, מה עוד שהוא
מפריש חומר ריח - הדומה מאוד לריח ההורמונים המיניים של נקבות
הדבורים. כשסיים להקליט זכר שגברת גמל שלמה מתענגת על סעודת
מלכים ומשכב גם יחד. היא בולעת את ראש הזכר בן מינה ובאותו זמן
מזדווגת עם גופו. הוא הרהר כיצד זה אצל בניהאדם, ועד כמה הדבר
נפוץ.

והיא שענדה על אצבעה את טבעת הנישואים הזהובה פינטזה על יצור
דו מיני. וכך כתבה במחברת רעיונותיה: ברל'ה הידוע - שבלול
השדה, הקרוי חלזונית השיח, הוא יצור אנדרוגיני. בטבע מצויים
יצורים כאלה בשפע. יש הקוראים להם הרמאפרודיטיים. כלומר, שיש
בהם מתכונת הרמס, האל הגברי הצעיר, ואפרודיטי אלת היופי
והאהבה. עם בוא הגשם מתעוררת גברת חילזון או אולי אדון חילזון
ומוציא רגל וראש מן הקונכייה. בעזרת ארבעת משושיו הטלסקופיים
ששניים מהם נושאים עיניים בקצותיהם. הוא בוחן את סביבתו ומתחיל
לטייל. פה קוטף עלה כותרת ושם נוגס בעלה ירקרק. כולו שמח
ומרוצה מהחיים. לאחר הטיול הנעים מתחילה להציק לה בדידותה והיא
מחפשת בן זוג. כאשר מוצאת החלזונית מאהב היא מתחילה להתעלס.
משום שהוא גם היא, אפשר להזדווג זכר עם נקבה, ונקבה עם זכר בו
זמנית. מלבד החיבור הכפול, צייד הטבע את החלזונית במחטי סידן
דקיקות הסדורות בכיס מיוחד הנקרא כיס חיצי האהבה ובשעת האהבה
הם יורים אחד בשנייה מן החיצים הללו להגביר את החשק ואת
התענוג. שעה עד שעתיים הוא זמן התעלסות יאה ולאחר שהם נפרדים
אחת מהן נושאת בתוכה את זרעו-זרעה של האחרת. ההפריה תתבצע בגוף
החלזונית כעבור מספר שבועות. כאשר המטר ימטיר שוב טובו על
האדמה תטיל החלזונית בגומה שחפרה בקרקע מספר ביצים לבנבנות
עגולות שמהן יבקעו כעבור מספר שבועות ברל'ך קטנים, כאלה שאנו
אומרים להם בילדותנו: ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה, והם שומעים
בקולנו ויוצאים, נפוצים וממלאים את הארץ.

חודשיים לאחר החתונה זהר רחצה כלים ורז ניגב את הסכו"ם. כוס
נשמטה מידה של זהר והתנפצה על הרצפה. זהר גחנה לאסוף את
הרסיסים הגדולים ורז מיהר וכרע לעזור לה. טבעות הזהב נצצו מחמת
הרטיבות וידיהם נגעו לא בכוונה זו בזו. ומה שקרה אפשר לתמצת
במלים : וכן הלאה וכן הלאה.
סוף

הערה:
"דקה לפני האסון, כאשר חשב שמאום לא היה יותר אותו הדבר,
ושמאום לא יוכל אי פעם להיות מתוק כפי שהיה בעבר, פלט הנוסע
הגבוה והגרום שישב במושב הצדדי את אנחת הרווחה מבשרת הרעות של
גופו. נע במקומו באי נוחות כאילו איבריו הכאיבו לו והביט החוצה
מבעד לחלון קרון המסעדה", כך נפתח ספרו של דניס פוטר, "כרטיס
נסיעה", שקראו זהר ורז לילה לפני יום כלולותיהם. "באותו רגע
בדיוק, בסיבוב, הוא איבד כל קשר עם "האני" הקודם שלו, זה היה
אסון כה מהיר בנפילה לתוך באר לא מכוסה ושבירת כל עצם בגופו...
אכן שניות ראשונות ספורות אלו של היותו אחר נצנצו לפתע באור
חטוף כסוף, נוגע בדברים ומיד מתרחק מהם. הוא חש רטט של חירות
ההולם את המחול הפזיז של האור, הוא עדיין לא ידע מה קרה לו".
הנוסע המוזר החל להתבונן על סביבותיו. הוא רואה שלושה אנשי
עסקים אוכלים ומשתמשים בסכין ומזלג. ומהרהר, "איזה חפצים
משונים, מה הוא הדג בצלחתי שנאכל בחלקו, מי האנשים הללו? מה
אני עושה כאן?" הוא מנסה לדבר אל הנוסעים האחרים ומתקשה בכך.
"נוכחתי שלא ידעתי היכן אני, להיכן אני נוסע או היכן הייתי, או
מי אני... איבדתי את זיכרוני".
הוא מתנצל על המהומה שגרם ומבקש באדיבות שיביאו לו קפה. בעקבות
העצות שניתנו לו הוא מחפש על עצמו סימנים מזהים, לשווא. רק
סכום כסף גדול, מה שמעלה חשדות כלפי עצמו. האלמוני יורד מן
הרכבת בלונדון וחושב, "אני לא קשור לדבר, אני יכול להמריא לכל
מצב שארצה ליצור עבור עצמי". כמו אמן אידיאלי, לברוא עצמו
מבראשית. אבל הוא מספיק אנושי להתעקש לנסות לשחזר את עצמו, "עד
אשר וכל עוד לא יגלה מי הוא, הכל יהיה חסר משמעות".
זהר ורז נכנסו חזק לעורו של הגיבור. חוו איתו את ההלם, את
האימה, ואת התשוקה לדעת, להיזכר. הם חשו כי השכחה היא אמנות,
ויש בה תקווה ענקית. ואז אמר רז, "תארי לעצמך שמחר מתחת לחופה
נחטוף אמנזיה", וזהר אמרה, "זה רעיון, בוא נשכח באמת".