אין הרגשה יותר מגעילה מההרגשה שמדברים עליך מאחורי הגב, תמיד
חשבתי ככה.
בגלל זה, בכל פעם שהיה נדמה לי שמדברים עליי הייתי מנסה להקשיב
או לנסות להבין מה אומרים עליי.
זאת הסיבה שכשגיליתי שאלה ויעל מתחילות לדבר קבוע בטלפון
הפיוזים שלי קצת קפצו לשמיים וכמעט הגעתי להתמוטטות עצבים.

יש דבר מאד מוזר שגיליתי, בקשר לימי רביעי, בשעה 18:00.
בדיוק בזמן הזה אני תמיד נשאר לבד בבית, ותמיד לכולם יש
תירוצים, ביום רביעי בשש, לכולם חוץ ממני יש משהו ולא נשאר
אפילו אחד שאני מכיר שפנוי בשעה הזאת.
ככה זה היה מאז שאני זוכר את עצמי.
כששאלתי את ההורים הם אמרו שאני פרנואיד, כך גם אמר כל אחד אחר
ששאלתי, אז פשוט קיבלתי את זה ולמדתי לחיות עם זה.

השעה הייתה 17:25 כשהגעתי אל יעל, היו לי תשובות לדרוש בקשר
לשיחות שלה עם אלה.
היא הודתה כמעט בבכי שהיא דיברה איתה כמה פעמים, ונשבעה שלא
נאמרו עליי דברים רעים, אבל אני לא קניתי את זה.
אבל, דבר אחד שאפשר להגיד על יעל זה שהיא יודעת למכור טוב...
אז האווירה התחילה להתחמם והחולצה ירדה ואז המכנסיים, ואז,
בדיוק כשחשבתי שאני לא אתחרט לעולם על זה שבאתי אליה היום, היא
פתאום הפסיקה בבהלה.
"שיט!" היא לבשה מהר את הבגדים "אני מאחרת, אני חייבת לעוף".
השעה הייתה 17:54 ואני כבר הייתי רגיל לזה בימי רביעי,
"לאן את מאחרת?"
"חוג בלט" היא צעקה תוך כדי ריצה
"בלט? ממתי את לומדת ב...?" הגעתי למסקנה שטפשי לשאול.
החלטתי שהפעם אני חייב לבדוק, חייב!, מה קורה לעולם בימי רביעי
בשש? התחלתי לעקוב אחריה, והיא די מהירה, זה היה קשה.
היא התפתלה בדרכים מוזרות, די קרוב לבית שלי, עד שהגענו בסוף
למין אולם ענק, שאף פעם לא ראיתי בחיים שלי (לא יודע איך).
היא הראתה תעודה לשומר ונכנסה פנימה, היה על הדלת שלט גדול:
"חדר ישיבות".
רציתי להכנס אבל השומר עצר אותי, ואז פתאום שמתי לב שהשומר הוא
בריון אחד שפעם היה מתאמן איתי, אני מכיר אותו, אבל הוא היה
אדיש.
הייתי חייב להכנס, אז טיפסתי והצלחתי להכנס דרך חלון שבור
ולהסתכל מלמעלה.

כשסופסוף הצלחתי להסתכל, לא האמנתי למה שאני רואה, בתוך האולם
היו כל האנשים שאני מכיר או הכרתי בעולם אי פעם. נדהמתי.
ההורים שלי היו בכיסאות הראשונים וראיתי שם גם את אלה, את יעל,
את כל המשפחה שלי, אפילו המורים שלימדו אותי היו שם, כולם.
כל בן אדם שהייתי איתו באיזשהו קשר אי פעם היה נוכח בחדר
הישיבות הזה.
היה ספסל מיוחד לכל החברות לשעבר ותאים אטומים לכל האנשים
שהלכתי איתם מכות, אישה זקנה שעזרתי לה לחצות את הכביש, כל
החברים שלי, כל מי שאני שונא, כולם היו שם.
בדיוק כשהשעון הראה 18:00, עלה אבא שלי לבמה והכריז:
"אני פותח בזאת את הישיבה הסודית מספר 864 על איל קים"
כולם היו בשקט ואבא שלי המשיך... "בשבוע שעבר הנושא היה השיחות
של אלה ויעל, השבוע איל גילה על כך שהן מדברות והגיב בחריפות,
כך שמעתי מאלה".
מעל לכיסא של יעל היבהב אור, היא קיבלה את רשות הדיבור:
"אני רוצה לעדכן שלאחר קצת פיתוי מיני איל קיבל את זה יותר
בקלות ואנחנו קרובים לפיתרון הבעיה". רציתי לזרוק עליה משהו.
אבא שלי ענה "אוקי אז נעבור לבעיות ההתנהגות של איל בבית והיחס
שלו לחבריו".
כל אחד מהאנשים שאני מכיר התבטא ואמר את דעתו עליי, דברים
נוראיים שמעתי על עצמי שם.
חברה של אחותי סיפרה שהסתכלתי לה על המחשוף, מורים רתחו על אי
הנוכחות שלי בשיעורים שלהם.
רופא מומחה הציג בפני כולם שקפים על המצב הבריאותי שלי וחברים
שלי הציגו תמונות של מצבים לא טובים שהייתי בהם.
יעל הראתה לקהל הרחב בוידאו את הקטע שהיה לנו (או כמעט היה),
שנייה לפני שהיא באה לפה.
אחרי דיונים מסובכים וקשים של 3 שעות, אבא שלי דפק עם הפטיש
והכריז:
"תמה סקירת האירועים ופירושם, עכשיו נחליט על דרך פעולה עד יום
רביעי הבא"
על הלוח אבא שלי כתב בסעיפים את תכנית הפעולה לכל מי שמכיר
אותי לשבוע הזה, אני נדהמתי, בעיקר כשראיתי את הריב הקשה שצפוי
לי עם אלה מחר, והסקס החם שצפוי לי עם יעל ביום ראשון.
היה פירוט של התנוחה ושל הווליום של האנחות של יעל בדציבלים.
לבסוף, בשעה 21:30, תמה הישיבה, כולם נשארו עוד איזה חצי שעה
לפטפט עליי ועל התכנית שקבעו ומזג האוויר והביצועים שלי במיטה
ופוליטיקה.

רתחתי, הרגשתי שאני עומד להתפוצץ, שאני רוצה להתאבד אבל קודם
להרוג את כל מי שאני מכיר...
לחשוב שבמשך שנים, מאז שנולדתי הם מדברים מאחורי הגב שלי
ומחליטים לי על החיים, הצבועים העלובים האלה.
לא האמנתי שככה מתנהלים החיים שלי, שקעתי בדיכאון בדרך הבייתה
עד שפתאום צילצל הפלאפון שלי, זאת הייתה אלה.
"בא לך לבוא אליי מחר? בסביבות... "
"ארבע וחצי!!" השלמתי אותה
היא התפלאה "איך ידעת?"
"סתם... ניחשתי".

למחרת בארבע וחצי באתי אליה, התנשקנו, דיברנו הרבה, שיחה עמוקה
על הכל.
הרגשתי שאני אוהב אותה כמו שאני לא אוהב אף אחת אחרת.
ואז פתאום היא התחילה לריב איתי, בכוונה, כמו שצפיתי.
לא סיפרתי לה שאני יודע, לא מנעתי את הריב וכשהיא אמרה לי לעוף
החוצה, עפתי משם מהר בלי להתווכח- גם ככה הייתי באיחור, השעה
הייתה 17:52 וזה היה יום חמישי...
היו לי בדיוק 8 דקות להגיע לישיבה הסודית על יעל.

מבוסס על רעיון של מישהי מיוחדת